ס"ע 23218-02-12.21 ינואר 2015

(משלים)

בפסק דיננו מיום 17.6.14 הורינו לצדדים להגיש תחשיבים מטעמם ביחס לשלושה מרכיבי התביעה, כאשר בפסק הדין קבענו את העקרונות לפיהם יערכו התחשיבים.

הצדדים לא השכילו להגיע לתחשיבים מוסכמים וכל אחד מהם הגיש תחשיב מטעמו.

לאחר עיון בתחשיבי שני הצדדים , אנו קובעים כדלקמן:

1. לענין חישוב הוותק (סעיף 11 לפסק הדין החלקי)

בבסיס התחשיב קיים פער של כשלוש מאות ₪ בין תחשיבי הצדדים. בהעדר אפשרות לאבחן מקור הפער, נאמץ את תחשיבו של התובע- ולפיו זכאי היה לתוספת ותק בשיעור כולל של 3,856 ₪.

כן קיים פער בין עמדות הצדדים באשר לשיעור תוספת הוותק שכבר שולמה בתקופת העבודה, ושאותה , על פי פסק הדין החלקי, יש לנכות מהסכום הנ"ל. גם לענין זה אנו מעדיפים את גרסת התובע, אשר נתמכת בממצאי פסק הדין החלקי אליהם הפנה- עמ' 11 ש'22- שהם עצמם ממצאי הנתבעת עצמה. משכך, יש להפחית מסכום זה את הסך של 1,560 ₪.

אם כן ,קרן חובה של הנתבעת ברכיב זה היא 2296 ₪.

על פי תחשיבו של התובע, סך זה בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כדין בהתאם לעקרונות פסק הדין החלקי, עומד על 3,905 ₪.

בהתאם להוראות פסק הדין החלקי, לסך זה יש לצרף פיצויי הלנה בשיעור 100% (וכל חלופה אחרת לה טען התובע ושלא נקבעה בפסק הדין החלקי נדחית)

משכך, סה"כ על הנתבעת לשלם לתובע סך של 7,810 ₪

2. לענין הפרשי שכר בגין שעות שבת (סעיף 99 לפסק הדין החלקי)

התובע ערך תחשיב המתבסס על "הנחת עבודה" כי 36 שעות המנוחה השבועית יחושבו החל מיום שישי בשעה 7.00 ועד מוצ"ש בשעה 19.00 . הנחת עבודה זו עומדת בסתירה לאמור בסעיף 98 לפסק הדין החלקי. משנערך התחשיב על יסוד זה, יש לדחותו.

עיון בתחשיבי התובע מעלה עוד, ועל כך עמדה הנתבעת, כי במקרים לא מעטים (ומכאן שקשה לקבל שהמדובר בטעות אקראית) הובאה בחשבון פעמיים אותה מנוחה שבועית. ענין זה חמור כשלעצמו, ודי בו בכדי לדחות את תחשיבו של התובע מכל וכל.

משכך, לא הצליח התובע לבסס חישובית את גרסתו, ואין לנו אלא לקבל את גרסת הנתבעת.