ס"ע 22995-07-14, סע"ש 23021-07-14,"ש 23010-07-14

בפניי בקשת הנתבעת לחיוב הנתבעים בהפקדת ערובה.

רקע וטענות הצדדים

ביום 25/1/16, דחה בית הדין את בקשת התובעים לתקן כתב תביעה וחייב כל אחד מהתובעים לשלם לנתבעת הוצאות על סך של 1,000 ₪ .

הנתבעת טוענת כי התובעים לא שלמו את ההוצאות בהתאם להחלטת בית הדין מיום 25.1.16 ויש בכך כדי להוכיח כי לנתבעת לא תהיה האפשרות להיפרע במידה ותידחה התביעה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי סיכויי התביעה קלושים, שכן מדובר בנתבעת מסודרת, אשר מסתמכת על דו"חות נוכחות ותלושי שכר מסודרים, שלא ניתן לסתרם.

התובעים טוענים כי אין ביכולתם לשלם את ההוצאות שנפסקו נגדם. הם מוסיפים כי תביעתם היא לזכויות קוגנטיות וזכויות נוספות הנובעות מתקופת העסקתם בנתבעת ובהליך סיום יחסי העבודה. מדובר בתקופות עבודה ארוכות. מוסיפים התובעים וטוענים כי מקדמי אשר התקיים ביום 24.6.2015 נקבע במוסכמות, כי הנתבעת לא נתנה לתובעים הסכמי עבודה ולא נמסרה להם הודעות לעובד לפי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשנס"ב-2002 והם צפויים לזכות בפיצוי בשל כך.

דיון והכרעה

הנורמה המחייבת נמצאת בתקנה 519(א) לתקסד"א אשר קובעת בזו הלשון:

(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

בית הדין הקפיד במהלך השנים לנהוג בנושא הטלת ערובה במתינות. המדיניות השיפוטית הראויה בכל הנוגע להטלת ערובה הינה פרי מלאכת איזון בין אינטרסים מתנגשים, לרבות איזון בין הזכויות החוקתיות של בעלי הדין. מחד, הטלת ערובה נועדה להבטיח את זכותו של הנתבע להיפרע מהתובע, אם תביעתו תידחה או תימחק, את הוצאות המשפט אשר הוציא מכיסו. מנגד, הטלת הערובה על התובע עלולה להכביד על מימוש זכויותיו ועל גישתו לבתי המשפט.

בית הדין הארצי קבע כי בבואו להחליט בבקשה להטלת ערובה מכוח תקנה 519 לתקסד"א, ייתן בית הדין משקל שונה לנימוקי הבקשה תוך מתן תשומת לב לזהות המשיב (התובע): אם הוא תושב ישראל, אם תושב זר או תושב הרשות הפלסטינית. (ראה, ע"ע 1424/02 אבו נאסר - Saint Peter In Gallicantu)