ס"ע 18463-10-13.03 דצמבר 2014

בפני בקשת המבקשת לחייב את המשיב להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו, כתנאי להמשך ניהול ההליך (להלן: "הבקשה").

לאחר עיון בכתבי הטענות, בטענות שנטענו בפני במהלך הדיון ביום 4/5/14 ובמסמכים הנוספים אשר הוגשו לתיק בית הדין ע"י המבקשת ביום 11/11/14, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל. להלן אפרט את הנימוקים להחלטתי.

טענות הצדדים

המבקשת טוענת כי קיימת סבירות גבוהה ביותר שתביעת המשיב נגדה תידחה ובנסיבות אלה לא תוכל להיפרע מההוצאות שייפסקו לזכותה משמשיב הינו תושב העיר שכם אשר בשטחי הרשות הפלשתינאית ("הרשות"). לטענת המבקשת המשיב מעולם לא הועסק אצלה והוא כלל אינו מוכר לה. בנוסף, נטען כי התביעה הוגשה על סיפה של תקופת ההתיישנות. לכן גם אם תתקבלנה טענות המשיב, נטען כי הסכום שייפסק יהיה נמוך משמעותית מהסכום שנתבע.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי חיובו בהפקדת ערובה יהווה ניצול המצוקה הכלכלית שלו על מנת להקשות עליו בהמשך ניהול ההליך. המשיב טוען כי הועסק ע"י המבקשת תקופה ארוכה בין השנים 2002-2007.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969, תוך שנפסק כי בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בעת הפעלת סמכותם האמורה ויביאו בחשבון את הייחוד של משפט העבודה בהפעלתם את התקנה האמורה (דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996).

בבוחנו בקשה כאמור על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המשיב לערכאות, זכות אשר הוכרה כזכות יסוד מן המעלה הראשונה (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577) לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU פורסם במאגרים, (16.7.03), שם נקבע, בין השאר, ביחס לעובד שהוא תושב הרשות הפלסטינית, שכלל אין להטיל על תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. בחינה זו תיעשה בהתחשב בשני פנים: הפן האחד – תידרש מהעובד הוכחה ראשונית לכאורה, ולו ראשית ראיה, שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו של התובע לזכות בה. הפן השני – במידה ונמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי "טובים סיכויי התביעה" ולו לכאורה וכי אין מדובר, על פניו, בהליך סרק – יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מהעובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו. ככל שעמד המעסיק בנטל זה והוכיח כי ייבצר ממנו להיפרע מהעובד, יבחן בית הדין האם קיימות חלופות אפשרויות לחיוב בהפקדת ערובה להוצאות, כגון יכולת מימוש שנכסים של העובד, קודם לחיובו בהפקדת ערובה להוצאות.