פסק דין 1352-10-10

פתח דבר

1. התובע, מר ציון תורג'מן, היה עובד בכיר בעיריית ירושלים (להלן: העירייה) במשך שנים ארוכות – 38 שנים – ועד אשר פרש לגמלאות בשלהי שנת 2003. בארבע שנות העסקתו האחרונות הועסק בעירייה באמצעות חוזה עבודה אישי, "חוזה בכירים", שבניסוח תניותיו היה מעורב גם הממונה על השכר. על פי המוסכם בין הצדדים על תקופת העסקה אחרונה זו לא חלו הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל – 1970 (להלן: חוק הגמלאות) והתובע בוטח לגביה בביטוח מנהלים, כלומר בפנסיה צוברת ולא בפנסיה תקציבית. עניינו של הליך זה בשאלה מה הוא הבסיס הנכון לחישוב פדיון ימי המחלה שנצברו לזכות התובע בשנות העסקתו בעירייה במתכונת "דרוג-דרגה". האם על פי "משכורתו הכוללת" כהגדרתה בחוזה הבכירים או שמא על פי "משכורתו הקובעת", כלומר המשכורת ערב המעבר לעבודה בחוזה אישי. ההפרש הכספי בין שיטות החישוב הוא משמעותי. בהקשר זה עומד לברור תוקפו של נוסח חוזה הבכירים והנספח לו, שעליו חתמו התובע והעירייה, וכן החלטות שנתנו בהקשר זה הממונה על השכר או מורשים מטעמו.

2. התובע העיד לעצמו. מטעם העירייה העידה הממונה על פרישת עובדים וגמלאות, גב' שושנה יתאח. מטעם הממונה על השכר העיד מר אהרון עוזיאלי, המשמש בתפקיד סגן בכיר לממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר ומי שאחראי מתוקף תפקידו גם על הרשויות המקומיות. סיכומי התובע והמדינה נשמעו בעל-פה. העירייה הגישה סיכומיה בכתב ולתובע התאפשר להגיש סיכומי תשובה, אף הם בכתב. לאחריהם הגיש שתי בקשות נוספות להוספת אסמכתאות, להן נעתרנו. או אז נסללה הדרך למתן פסק הדין.

תשתית עובדתית

3. התשתית העובדתית הצריכה לעניין, אשר בעיקרה אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים ובאה לידי ביטוי במסמכים שהונחו על שולחנו של בית הדין, היא זו המפורטת מטה.

4. התובע הוא יליד 11.7.1944. את עבודתו בעיריית ירושלים החל ביום 1.10.1965 והעוסק בה עד ליום 30.9.2003 עת פרש לגמלאות לבקשתו, והוא בן 59 בלבד. במהלך שנות עבודתו הארוכות בעירייה מילא תפקידים שונים. בתפקידו האחרון היה למשנה למנכ"ל העירייה, תפקיד אשר כלל את ניהול אגף חברה ונוער, ניהול רשות הספורט העירונית וניהול אירועי שנת ה – 2000.

5. ביום 23.3.1993 פורסם חוזר משותף מטעם הממונה על השכר ומנהלו הכללי של משרד הפנים, בעניין חוזים אישיים להעסקת עובדים בכירים ברשויות המקומיות ושכרם של אלה (נספח א' לתצהיר מר עוזיאלי). מטרת החוזר הייתה לקבוע תנאי העסקה לעובדים בכירים ברשויות המקומיות על פי כללים אחידים שיעמדו בדרישות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב). מטעוני הממונה לפנינו הוברר כי ביסוד החוזר עמד הרצון לאפשר לרשויות המקומיות לגייס לתפקידים הבכירים, שהשכר שהונהג עבורם היה גבוה מהשכר במתכונת של "דרוג-דרגה", את מיטב העובדים, לאפשר להן גמישות ניהולית ובה בעת לשמור על כללי השכר בשירות הציבורי.

6. במהלך שנת 1999 ביקשה גם עיריית ירושלים לעשות שימוש במנגנון העסקה זה ובמסגרתו להעסיק את התובע ב"חוזה בכירים". על פי התובע היה הוא הראשון מבין עובדיה הבכירים של העירייה שנתן הסכמתו לכך ושמהלך זה הונהג לגביו.

7. לקראת גיבוש החוזה עם התובע וטרם חתימתו, פנתה סגנית היועץ המשפטי לעירייה, עו"ד אסתר עצמון, למנהל האגף לכוח אדם ושכר ברשויות המקומיות במשרד הפנים, מר ישראל שפיצר, על מנת לברר את התנאים שיכללו בחוזה בנוגע לפדיון ימי החופשה ופדיון ימי המחלה שנצברו לזכות התובע ערב המעבר להעסקה ב"חוזה בכירים". מנכ"ל העירייה פנה לממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר (דאז), מר יובל רכלבסקי (להלן גם: הממונה), בעניינים אחרים וכן בבקשה שיאשר את נוסח החוזה.

8. ראשון להשיב היה מר שפיצר, אשר במכתבו מיום 7.7.1999 כתב לעו"ד עצמון כך:

"במענה למכתבך שבסימוכין ולאחר שהנושא נבדק במשרדנו הריני להודיעך כי פדיון ימי המחלה ופדיון ימי החופשה יחושבו במועד הפרישה עפ"י השכר האחרון שהעובד יקבל ערב פרישתו, דהיינו, לפי הגדרתך, "המשכורת הכוללת"".

9. מאידך, ביום 19.7.1999, הודיע הממונה במכתבו למנכ"ל העירייה (דאז), מר רענן דינור, כי הוא מבקש שיערכו בחוזה ובנספח לחוזה שביקשה העירייה לחתום עם התובע מגוון שינויים אותם מנה. בין היתר, התבקש תיקון סעיף 4 לנספח לחוזה, שעניינו פדיון ימי המחלה, כך שתשלום עבור פדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים עבור תקופת השרות שקדמה לזו שבחוזה הבכירים, יעשה לפי "השכר הפנסיוני בעת הפרישה" ולא על פי "המשכורת הכוללת" שבחוזה. כן התבקשה העירייה לשנות את תניות החוזה כך שיקבע כי תשלום עבור פדיון ימי חופשה בלתי מנוצלים שנצברו בתקופת טרום החוזה האישי יפדו על פי השכר הפנסיוני, ולא לפי המשכורת הכוללת בחוזה האישי. העירייה נדרשה להעביר את החוזה אל הממונה פעם נוספת לאחר הכנסת השינויים שדרש.

10. למחרת, 20.7.1999, הודיע מר שפיצר לעו"ד עצמון כי:

"מבחינה מחודשת של הנושא התברר כי יש ללבן את הנושא מחדש על כל היבטיו. בשלב זה הוראותי שבמכתב שבסימוכין (הוא המכתב מיום 7.7.1999 - ר.ב.ה) מוקפאות ואין לפעול על פיו עד להודעה חדשה".

11. העירייה מצדה פעלה כמצוות הממונה וביום 3.8.1999 העבירה לעיונו את החוזה המתוקן. ביום 16.8.1999 כתב הממונה מכתב נוסף למנכ"ל דינור, שבחלקו הצריך לענייננו, התבקשה העירייה להוסיף על השינויים שדרש במכתבו הקודם, את השינוי הבא: "סעיף 16 – עניין הבסיס הקובע לחישוב פדיון ימי מחלה לתקופה המתייחסת לעבודה בתקופה שקודמת לעבודתו לפי החוזה האישי יבחן שנית. נודיעכם החלטתנו בהקדם".

12. הצדדים לא המתינו להודעתו המשלימה של הממונה וביום 17.8.1999 נכרת 'חוזה מיוחד להעסקת עובד' בין העירייה לתובע, בתחולה רטרואקטיבית מיום 1.6.1999. בסעיף 7 לחוזה הוגדרה "משכורת כוללת" כך: "תמורת עבודתו של העובד תשלם העירייה לעובד משכורת כוללת בסך של 27,027 ₪ לחודש המהווה 95% משכר מנכ"ל העירייה (להלן: "המשכורת הכוללת") וזאת החל מיום 1.6.1999."

בסעיף 10.א. לחוזה הדן, על פי כותרתו, במחלה ואובדן כושר עבודה בתקופת החוזה, נקבע כי:

"העובד יהיה זכאי ל – 25 ימי מחלה לשנה בתשלום, לפי המשכורת הכוללת וכנגד הצגת אישורים רפואיים, והוא יהיה רשאי לצבור ימי מחלה אלה. העובד לא יהיה זכאי לקבל פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים עפ"י חוזה זה".

בסעיף 16.א. העוסק בפדיון ימי מחלה וחופשה, והעומד במרכז דיוננו, נקבע כך: