ס"ע 13339-11-16

לפניי בקשה לחיוב המשיב (התובע), בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה של המבקשת (הנתבעת), מכוח תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן: התקנות).

לטענת הנתבעת, יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה מן הטעמים הבאים, בתמצית:

• התביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת, על סך של 39,029 ₪, נעדרת עילה ומשוללת יסוד. יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בעקבות חוסר תפקודו של הנתבע, התרשלותו המכוונת והתנהגותו האלימה במקום העבודה. התובע קיבל עם סיום עבודתו את כל הזכויות הסוציאליות המגיעות לו, ודין התביעה להידחות על הסף;

• לא בכדי תוקנו התקנות והוספה תקנה 116א, המורה על חיוב תובע שאינו תושב ישראל ואינו אזרח מדינה שהיא צד לאמנת האג, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע/ת. החריג לכלל, הוא אי חיוב התובע בהפרדת ערובה, וזאת רק אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או ליכולתה של הנתבעת להיפרע ממנו, או מטעמים מיוחדים שיירשמו;

• במקרה זה לא מתקיים מי מהחריגים לכלל, ועל כן יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה של הנתבעת, הוצאות אשר בסבירות גבוהה לא תוכל הנתבעת להיפרע מן התובע, בהיותו תושב שטחים, חסר כל רכוש ונכסים בישראל.

התובע מתנגד לבקשה וטוען, כי כל מטרתה לחסום את דרכו לבית הדין, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. עצם היותו של בעל דין תושב הרשות הפלסטינית אינו מצדיק, כשלעצמו, את חיובו בהפקדת ערובה, וכל טענות הנתבעת באשר לסיכויי התביעה, כמו גם טענותיה במסגרת כתב ההגנה, הן כלליות, כוזבות, ודינן להידחות.

כמו כן טוען התובע, כי עד כה לא נענתה פנייתו אל הנתבעת בדרישה לקבלת דוחות הנוכחות ומסמכים נוספים המעידים על אי תשלום מלוא זכויותיו, אך כבר מתלושי השכר שצורפו לכתב ההגנה עולה, כי לא הופרשו לזכותו כספים לקרן פנסיה ולפיצויים, לא שולם לו גמול בגין עבודה בשעות נוספות, התשלום ששולם לו בגין דמי נסיעות היה חלקי בלבד (9 ש" ליום) ועוד.

בנסיבות אלה, עומד התובע בדרישת תקנה 116א להציג ראשית ראיה להוכחת התביעה ואף מעבר לכך.

דיון והכרעה 

לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, התגובה, התשובה ובכל יתר המסמכים המצויים בתיק בית הדין, השתכנעתי כי דין הבקשה להידחות, מן הטעמים הבאים: