ס"ע 1183-05 לימור נ' אמנון

לבית הדין הוגשה בקשה לתיקון כתב תביעה המקורי (משנת 2005), בדרך של הוספת עילת תביעה של הרמת מסך כנגד הנתבע (להלן : מר מואב)  באופן אישי. יצויין, כי במועד מתן ההחלטה מיום 12/6/15 (בבקשה לביטול פסה"ד), לא ראה בית הדין את כתב התביעה המקורי, ולכן אף לא ידע האם הייתה בתביעה זו עילה להרמת מסך כנגד הנתבע, או שמא פסה"ד ניתן כנגדו באופן אישי אך ורק משום שלא הגיש תצהיר והגנתו נמחקה. כך גם לא ידע בית הדין (דבר שנזכר באופן אגבי רק בבקשה הנוכחית), כי למעשה התובעת כבר פעלה למימוש פסה"ד כנגד החברה, ובעקבות זאת פורקה החברה והתובעת כבר קיבלה כספים מביטוח לאומי (מבלי שציינה מהם הסכומים שקיבלה).

עם הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה צורף טופס כתב התביעה המקורי (משנת 2005) לתיק. מכתב התביעה המקורי עולה כי לא הועלתה בו טענה של הרמת מסך כנגד מר מואב (אף שנתבע בתיק), מעבר לציון העובדה שהיה המנהל והבעלים של החברה.

הבקשה נוכחית, לתיקון כתב תביעה, הוגשה משום מה ללא תצהיר וללא נוסח של כתב התביעה המתוקן . בבקשה זו נאמר כי מכיוון שהבקשה לביטול פסה"ד הוגשה רק ביחס למר מואב ולא לחברה, ממילא פסה"ד המקורי נשאר על כנו, וכי כיום מבקשת התובעת לתקן את כתב התביעה המקורי על דרך של הוספת עילה להרמת מסך כנגד מר מואב. זאת, לאור העובדה שמר מואב נעלם לחו"ל, ע"פ הנטען למשך 10 שנים, במטרה להתמחק מחובותיו, וכי אך בגללו הופסקה פעילות החברה. עוד נטען כי מאחר שהתובעת פירקה את החברה יש צורך לתקן את התביעה על מנת להפחית את הסכומים שנתבעו בכתב התביעה המקורי מהסכומים שקיבלה מביטוח לאומי.

2.עיקר ההתנגדות הנתבעים: א. לא הוגש תצהיר לתמיכה בבקשה, כנדרש ע"פ התקנות. ב. לא מולאה במלואה החלטת בית הדין לעניין הגשת כתבי טענות מקוריים.

ג. התביעה כנגד נתבע זה התיישנה זה מכבר ולא ניתן להחיותה כנגדו, לאחר שזו התיישנה.

ד.התובעת פעלה בחוסר תום לב עת נמנעה מלציין בבתגובתה לבקשה לביטול פסה"ד, כי פירקה את החברה וכי קיבלה סכומי כסף גדולים מביטוח לאומי בעקבות פירוק החברה. כל אלו מצדיקים, ע"פ הנטען, שלא לקבלל את הבקשה לתיקון כתב התביעה.

3. דיון:

א.תקנה 41 א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב 1991 קובעת כי:

"בית הדין או הרשם רשאי,  בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין או להורות לו לתקן את כתבי טענותיו." על פי נוסח התקנה וע"פ הפסיקה - יש לבית הדין שיקול דעת בעניין, ולמרות הגישה המקלה בד"כ, אין בית הדין מחוייב להיעתר לכל בקשה לתיקון כתב תביעה. . שני השיקולים העיקריים אותם על בית הדין לשקול, במסגרת בקשה לתיקון כתב טענות הינם כדלקמן: האחד - האם הנוסח המתוקן מעמיד לבירור את הפלוגתא האמיתית שבין הצדדים. השני - האם עלול התיקון לגרום לצד שכנגד עוול שלא ניתן לפצות עליו בפיצוי כספי.

ב. ע"פ הפסיקה , לא יותר תיקון של עילת תביעה אשר התיישנה במועד הגשת בקשת התיקון. וכך נפסק כבר בדבע (ארצי) שן/90 -3 שופרסל בע"מ - פאני קייטנברג, פד"ע כב 22 (1990):

"כלל היסוד הוא כי יש להרשות תיקון כתב טענות;

...

אולם גם הסמכות, רחבה ככל שתהיה, אינה בלתי מוגבלת, ובית-הדין ינהג על-פי עקרונות היסוד שנקבעו בפסיקת בתי-המשפט בכל הנוגע לתיקון כתבי טענות. אחד מכללי היסוד האמורים הוא כי אין להיעתר לבקשת תיקון מקום בו יקפח התיקון בעל דין יריב ויפגע בו שלא כדין (זוסמן סעיף 272).

בהסבירו מהי "פגיעה ביריב המונעת מתן רשות לתקן" נוקט המחבר המלומד בסעיף 254) בדוגמא, המבוססת על אסמכתאות, (ראה למשל ע"א 728/79, בע' 131). על-פיה לא יורשה תיקון כתב תביעה כאשר מועלית טענה, השוללת את זכאות הצד שכנגד להתגונן בטענת התיישנות... ". כך גם נאמר בספרו של ד"ר יצחק לובוצקי (סדר הדין האזרחי במשפט העובדה פרק 9) כי:"לא יואשר תיקון המעלה לדיון עילה שהתיישנה.