ס"ע 10406-10-10

בהתאם לסעיף 63 לפסק הדין החלקי מיום 15.12.15, הודיעה הנתבעת 1 ( להלן – "עוה"ד ג'ינו") כי פקיד השומה דחה את בקשתה להגיש דוחות מס מתוקנים לשנים 2007-2009 ולקבל החזר מס. להודעתה, מיום 29.2.16, צורפה תשובתו של פקיד השומה, לפיה לא ניתן להיעתר לבקשה לאור הוראות סעיף 160 לפקודת מס הכנסה (נספחים 1 ו- 2 להודעת עוה"ד ג'ינו).

לפיכך טענה, כי יש לקבל את חוות דעת המומחה שהוגש מטעמה, מטעם רו"ח אבנר נוקראי שקבע כי על עוה"ד ג'ינו להשיב, בערכי נטו, סך של 46,000 ₪ בלבד.

עוד הוסיפה כי הואיל ועם הגשת התביעה מטעם התובעת (להלן – "העירייה") בשנת 2010 הוטל עיקול על מלוא סכום התביעה והעירייה הפחיתה את מענק הפרישה ששולם לה עם פיטוריה, הרי שאין לצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין לסכום ההשבה נטו. מנגד, הואיל והעיריה גבתה את מלוא סכום התביעה, הרי שיש להורות על השבת הסכום העודף שעוקל, בסך 34,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

העירייה טענה מנגד כי יש לדחות את בקשתה של עוה"ד ג'ינו מאחר שלבית הדין אין סמכות להכריע בשאלות בענייני מס וכי בכל מקרה יש לקבוע סכומי השבה במונחי ברוטו. עוד הוסיפה כי אין כל טעם בהצגת חוות דעת נגדית בשל היעדר סמכות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני מורה לעוה"ד ג'ינו להשיב לעירייה סך 46,000 ₪, בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמה, אשר לא נסתרה.

ביחס לטענות העירייה, הרי שאלו נדונו ונדחו בפסק הדין החלקי ולפיכך לא מצאתי להידרש אליהן. למעלה מהצריך אציין, כי משהוכח בפניי כי לא פתוחה בפני עוה"ד ג'ינו הדרך לקבלת החזר בגין המס ששילמה בגין הכספים ששולמו ביתר, הרי שאין הדעת סובלת כי היא תצטרף לשאת בכפל תשלום, ללא כל ביסוס בדין.

אשר לטענותיה של עוה"ד ג'ינו בדבר פסיקת הפרשי הצמדה וריבית –

בע"ע 456/06 אוניברסיטת תל אביב נ' רבקה אלישע (16.6.08) נפסק כי מטרתם של הפרשי הצמדה וריבית הוא לשמור על ערכו הריאלי של הכסף שעוכב ולפצות את הנושה על השימוש שעשה החייב בו, ואין בפסיקתם בכדי להעניש את הצד החייב שכן, הם מהווים תרגום חוב שמועד פירעונו חל בעבר למושגי שווי הכסף בעת פירעונו.

בע"א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' עו"ד בנימין קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ (16.2.04) נפסק כי, ככלל, חזקה על אדם המחזיק בכסף כי הוא עושה בו שימוש ולו עקיף – כחלק מ"מצבת נכסיו". ביחס להחזקת כספים מעוקלים נאמרו הדברים הבאים:

"עשוי להיות מקום לסטות מחזקת השימוש כאשר התקיימה הפרדה מוחלטת בין הכספים המעוקלים ליתר כספי המחזיק, וזאת בתנאי שהדבר היה גם בידיעתו של הנתבע.

בשל אופיו המיוחד של מוסד העיקול, יש לראות במחזיק שהפריד את כספי העיקול מיתר נכסיו וייחד אותם למימוש העיקול, כאדם שנמנעה ממנו האפשרות לעשות כל שימוש בכסף....

מכאן שאם יוכיח המחזיק כי ייחד את כספי העיקול למילוי הצו השיפוטי, החזיקם בנפרד ולא עשה בהם כל שימוש, הוא עשוי לסתור בכך את החזקה העובדתית בדבר שימוש בכסף. עם זאת, מחזיק הנוהג כך בכספי הנתבע מחויב על-פי עקרון תום לב להביא בפני הנתבע את העובדה כי כספו מונח ללא כל שימוש ומאבד מערכו ככל שחולף הזמן. ...