ס' נ' המוסד לביטוח לאומי

לפנינו תביעה להכרה באוטם שריר לב שפקד את התובע בעבודתו ביום 1.7.10 (להלן – הפגיעה) עקב דחק נפשי, כתאונת עבודה. זאת, כמשמעו של המונח "תאונת עבודה" בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

על פי הפסיקה, על מנת להכיר בפגיעה עקב דחק נפשי כתאונת עבודה, יש להוכיח שהדחק הנפשי נגרם על רקע "אירוע חריג" בעבודה.

כפי שנפרט להלן, הליך זה עבר גלגולים רבים. מותב זה מונה לתיק בהחלטת הנשיאה מיום 15.7.19, לאחר שבהליכים קודמים בבית הדין הארצי נקבע כי הוכח קיומו של אירוע חריג שהתרחש בעבודתו של התובע ביום 30.6.10, ואף נקבעה התשתית העובדתית שתעמוד בבסיס חוות דעת מומחה בית הדין שנדרש לשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין אוטם שריר הלב.

נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי שני המומחים שמונו בתיק קבעו בחוות דעתם כי יש קשר סיבתי בין הארוע כפי שהוגדר בבית הדין הארצי כאמור, והאוטם בו לקה התובע, לאחר שהתעמקנו בכלל החומר שבתיק, לרבות חוות הדעת ותשובות ההבהרה וטיעוני הצדדים, מצאנו לאמץ חוות דעתם ולקבל התביעה.

להלן נפרט השתלשלות התיק ונימוקי הכרעתנו.

הרקע הצריך לעניין

1. ביום 5.4.16 דחה בית הדין האזורי לעבודה את התביעה מן הטעם שלא הוכח "אירוע חריג" בעבודה. על פסק דין זה הוגש ערעור.

2. ביום 19.9.17 התקבל הערעור ונקבעה התשתית העובדתית לפיה הוכח קיומו של ארוע חריג בעבודת התובע. כך נקבע בו (ההדגשות במקור):

   • התובע, יליד שנת 1943, עבד בxxx  (להלן – המכון) החל מיום 9.2.64 ומשך למעלה מ-46 שנים. בתפקידו האחרון שימש כמנהל מעבדות לפיתוח אלקטרוני ומכני ביחידה לשירותים פיסיקליים. יום עבודתו האחרון היה יום 30.6.10, ולאחריו פרש לגמלאות מטעמי גיל.

   • ביום עבודתו האחרון, ה-30.6.10, בשעות הצהריים המאוחרות ערך התובע אירוע פרידה מצומצם לחלק מהעובדים ממחלקתו.

   • ביום 1.7.10, היום הראשון לאחר פרישתו לגמלאות, בשעות הערב, חש התובע כאבים בחזה והזעיק (בשעה 23:51) אמבולנס. בדו"ח מד"א מיום 2.7.10 בשעה 1:00 לפנות בוקר נרשמו הדברים הבאים - "בן 67, לדבריו בריא בדר"כ. לדבריו מספר דקות טרם הגעתנו חש בכאבים לוחצים מפושטים בחזה המלווים בחולשה והזעה. לפני כיומיים הרגיש תחושה דומה שבגללה התעורר משנתו...".