נתשה נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

המערער, מר עדנאן נתשה, הגיש ערעור זה לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, על החלטת ועדת עררים לאי כושר מיום 20.6.12, אשר קבעה כי הוא לא איבד 50% מכושרו להשתכר.

המערער יליד 1949. עד שנת 2009 עבד המערער כפועל בניין.

ועדה רפואית לעררים קבעה למערער ביום 14.5.12 נכויות אלה: 10% בגין כאבי גב ופרקים, 20% בגין השמנת יתר ו-25% (החל מ-1.2.12, לאחר שנקבעה למערער נכות זמנית בשיעור 40% מ-1.10.11 עד 31.1.12).

בבדיקתו על ידי ועדת העררים התלונן המערער כדלהלן:

"לא יכול לעובד. עברתי פעמיים צנתור. גם ברגליים שלי קשה לי. גם יש השמנת יתר.

לא קיבלו אותי לעבודה בגלל השמנת היתר וקושי בהתניידות. מצבי כך כל השנים, אך בכל זאת עבדתי עד לפני 3 שנים בבניין..."

ועדת העררים החליטה כדלהלן:

"בן 63, עיקר מחלותיו מחלת לב אסכמית והשמנת יתר.

רקע השכלתי 12 ש"ל, ללא בגרות וללא התמקצעות נוספת.

רקע תעסוקתי: כל חייו עבד בתחום הבניין. מזה 3 שנים לא עובד. טוען כי בשל השמנת יתר וגילו לא רצו להעסיקו ולאחר מכן נוספה מחלה לבבית וכיום לא מסוגל לחזור לעבודות בהם עסק בעבר.

הרופאים בוועדות השונות סברו כי במצבו הרפואי יכול לעבוד בהיקף מלא בעבודות התואמות מצבו.

הוועדה סבורה כי במצבו מסוגל לעבוד בעבודות כגון: אריזה, מיון, מכירות, אריזה וכד' ולא איבד 50% מכושרו לעבוד, ועל כן דוחה את הערעור".

המערער טוען כי ועדת העררים לא שקלה את צירוף נכויותיו עם גילו ועברו התעסוקתי. המערער מדגיש בייחוד את גילו – 63 – נתון שהוועדה אמנם ציינה, אך לא פירטה כיצד הוא הובא בחשבון שיקוליה.

המערער טוען כי ועדת העררים לא עמדה בחובת ההנמקה כפי שזו פורשה בהלכת עזאת מוהרה, וכי לעניין זה לא די בציון סוגי עבודות שמבוטח יכול לבצע.

המשיב טוען כי לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת ועדת העררים, אשר הייתה מודעת לכלל השיקולים הרלוונטיים, בהם מהות ליקוייו הרפואיים גילו, השכלתו ורקעו התעסוקתי של המערער. המשיב מדגיש כי ליקוייו הרפואיים של המערער עובדים את הסף הרפואי הנדרש בהגדרת "נכה" אך בקושי.

לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ובטענות הצדדים, מקובלת עליי עמדת המשיב כי המערער לא השכיל להצביע על טעות משפטית בהחלטת ועדת העררים, לרבות בעניין עמידת הוועדה בחובת ההנמקה.

סעיף 209(ב) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי מידת יכולתו של המבוטח לבצע עבודה אחרת מזו שעבד בה או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהמבוטח מתאים להם מבחינת כושרו הגופני ומצב בריאותו, היא רלוונטית לקביעת דרגת אבדן כושר ההשתכרות. לפיכך, ציון סוגי עבודות שוועדת העררים סבורה שהמערער מסוגל לבצע על רקע מצבו הרפואי, השכלתו וגילו, אינו בגדר מסקנה בלבד, אלא חלק בלתי נפרד מהשיקולים שהמחוקק קבע כי יש לשקול אותם בקביעת היקף הירידה בכושר להשתכר.

הוועדה נתנה דעתה לכל הפרמטרים הרלוונטיים – לליקויים הרפואיים של המערער, לגילו ולהשכלתו, כמו גם לרקע התעסוקתי שלו, ומצאה כי הוא מסוגל במצבו לבצע עבודות מסויימות. על יסוד ממצאים אלה הגיעה הוועדה למסקנה שהוא לא איבד 50% מכושרו להשתכר. לא מצאתי טעות משפטית בהחלטת ועדת העררים.

אשר על כן החלטתי לדחות את הערעור.