נימוקים להחלטה המורה לשחרר בתנאים מגבילים אדם שזוכה מעבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת

לפני ימים אחדים, סמוך לאחר הדיון שהתקיים בפני, הודעתי על החלטתי לדחות את בקשת התביעה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בערכאת הערעור, וציינתי כי הנימוקים יפורסמו במועד אחר, ועתה בא המועד. כפי שציינתי בהחלטה הקודמת, ראיתי להתחשב בכך שהדיון בפני התקיים שעות אחדות לפני תחילת חג הקורבן, והחלטתי לדחות את מתן הנימוקים בכדי לאפשר למשיב, שהיה עצור מזה כ-39 חודשים, להיות עם בני משפחתו בחג הקורבן, בהתאם למסורת המוסלמית.

לעצם העניין, המשיב זוכה בבימ"ש קמא מעבירות של חברות, פעילות ונשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת, ונטען כי היה חבר ופעיל בתנועת "הרפורמה והשינוי" של ארגון החמא"ס, ואף נבחר ושימש כחבר מטעמה במועצה המחוקקת הפלסטינית. השופט הנכבד קמא ציין בפסק הדין כי נתן אמון בעדותו של המשיב ולפיה נוכח היותו עצור במעצר מנהלי בעת מערכת הבחירות, לא היה מודע לכך שאביו רשם אותו להתמודדות במסגרת רשימה של החמא"ס, אף שהוא ביקש להתמודד כמועמד עצמאי, ולכן לא התקיים במשיב היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בעבירות שבכתב האישום.

משזוכה המשיב, מדובר באדם שלא רק עומדת לו חזקת חפות, אלא שחפותו הוכחה בבית המשפט, ולכן ראוי כי "...השימוש בסמכות המעצר יעשה באופן זהיר ביותר ורק לעיתים נדירות ובמקרים המתאימים" , כפי שציינתי בעניין זערור (עד"י 3175/08). ככלל, התנאים והעילות למעצר בערעור דומים לאלה שצריכים להנחות את בית המשפט במעצר עד תום ההליכים בערכאה הדיונית (ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד פ"ד נו(3) 328). לפיכך, יש לדון בשאלת מעצרו של מי שזוכה בדינו עד תום ההליכים בערעור, בהתאם לעקרונות שבחוק המעצרים, ונדרשים קיומם של שלושה תנאים מצטברים: ראיות לכאורה, עילת מעצר והעדר חלופת מעצר ראויה.  

אלא שפסק הדין המזכה בבימ"ש קמא משנה את תמונת הראיות, בכך שאם בתחילת המשפט נקבע כי יש בראיות כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה, הרי שלאחר הזיכוי קבע בימ"ש קביעה פוזיטיבית כי אין די בראיות כדי להביא להרשעתו בפלילים של המשיב, וקביעה זו כשלעצמה, יש לה משקל ראייתי משמעותי באשר לסיכוי לקבלת הערעור, וכפועל יוצא מכך אף נגד מעצרו של המשיב, כפי שנאמר בעניין מקדאד הנ"ל. במיוחד אמורים הדברים כאשר הזיכוי נובע משיקולים ראייתיים, שהרי כידוע לא בנקל יתערב בימ"ש שלערעור בממצאי מהימנות שקבע בימ"ש קמא (ראו עד"י 4090/06 התובע הצבאי נ' רימאוי [פדאור (לא פורסם) 06 (32) 642], וכן ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 914).

יתירה מזו, עד לשחרורו, היה המשיב עצור מזה למעלה מ-3 שנים, תחילה במעצר מנהלי ולאחר שהוגש כתב האישום היה עצור עד תום ההליכים. גם אם נקבע כי מתקיימת עילה של מסוכנות, חלוף הזמן מחליש את עוצמתה של העילה, והדברים אמורים ביתר שאת כאשר עסקינן במי שזוכה בבימ"ש קמא.

המשקל המצטבר של כל הטעמים שפירטתי לעיל, הביא אותי למסקנה כי אין מקום לעת הזאת להורות על המשך מעצרו של המשיב, ולכן הוריתי על שחרורו בתנאים מגבילים, כפי שקבעתי בהחלטה שניתנה סמוך לאחר הדיון.

 הנימוקים ניתנו היום, 15 בדצמבר 2008, י"ח בכסלו התשס"ט, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק נימוקים אלו לידי הצדדים.

נשיא