ניכור הורי: פסיקת הוצאות בשל טענה שהילד לא רוצה לפגוש את ההורה השני

בפנינו תלונת האב על אי קיום הסדרי שהות תקינים. לטענתו, לפני כשבועיים, בערב שבת, עיכבה האם את הבן במשך שעה, וכן הבן השני, א', לא הגיע כלל לאב, בטענה של האם שהוא "לא רוצה".

עתה התקבלה תגובת האם, הטוענת כי היא עושה "כל שלאל ידה" כדי לעודד את הילדים לשהות עם האב ולקיים את הסדרי השהות בדווקנות, אך לטענתה "המציאות חזקה מכל, ולא אחת הקטינים מתנגדים נחרצות לשהות עם המבקש". באשר לילד א', טענה האם כי הבן דיבר באופן אישי עם האב, והודיע לו שהוא לא מעוניין לשהות עמו. בסיום תגובתה כותבת שוב האם (סעיף 17): "אין בכוחה של המשיבה לכפות את הקטינים לקיים את הסדרי השהות".

ובכן, לאחר עיון בעמדת שני ההורים, בית הדין אינו מקבל את תגובת האם, ולא מוצא בה הצדקה לביטול הסדרי שהות, בשל אי רצונו של הילד לכך.

ונפרט.

ראשית, ראו האמור במסגרת החלטת בית הדין מיום י"א בתשרי תש"פ (10.10.19):

ובכן, באשר לתסקיר הרווחה קריית ארבע מיום י"ח באלול תשע"ט (18.9.19); האב הצהיר כי מסקנות התסקיר מקובלות עליו, ברם, על האם התסקיר אינו מקובל, ומבארת טענותיה.

ובכן, באשר לכך, האם תעלה את טענותיה באשר לתסקיר הרווחה על גבי הכתב, על גבי שני עמודים בלבד (בגודל כתב וגופן רגיל) וללא כל נספחים, ותגיש זאת לעו"ס הרווחה כותבת התסקיר (הגברת ס'), ומבוקשת תגובתה של העו"ס בתוך 14 יום מעת קבלת השגות האם לידיה.

ברם, עד למתן החלטה אחרת, ולאחר עיון בתסקיר והפעלת שיקול הדעת, בית הדין מאשר את המלצות התסקיר הנוגעות להסדרי שהות (המלצה מספר 1) באופן זמני, ובשלב זה הצדדים ינהגו בהתאם להמלצות אלו להסדרי שהות, כולל באשר להסדרי שהות בחגים.

על כל הורה לדאוג כי הילדים יהיו בקשר עם ההורה השני, ובמידה ותעלה טענה של אי רצון מצד הילדים להצדקת אי נוכחות מי מהילדים בהסדרי השהות, בית הדין ישקול פסיקת הוצאות משפט.

עד כאן ציטוט מתוך ההחלטה הנ"ל.

כך שבית הדין קבע הסדרי שהות זמניים, ואף התרה באם כי אם תעלה טענה של אי רצון מצד הילדים להצדקת אי נוכחות מי מהילדים בהסדרי השהות, בית הדין ישקול פסיקת הוצאות משפט.

ברם, חרף האמור, האם מעלה טענה עתה באשר לבן א', כי "הבן לא רצה".

לא נוכל לקבל את טענות האם כי הבן הוא זה שלא רוצה לבוא אל האב, וכי היא זו שעושה "כל שלאל ידה" כדי לעודד את הילדים לשהות עם האב, כאמור בתגובתה.

בית הדין סבור כי תפקידה של אם משמרונית היא לדאוג כי הילד ילך לפגוש את אביו, ובמידה והאם לא מצליחה בכך, ולא נראית סיבה מוצדקת להפרות קשר בין האב לבן, אזי קיים ספק אם היא מתאימה להיות אם משמורנית, כאשר אחד מתפקידיו העיקריים של הורה משמורן, הוא לדאוג כי ההורה השני יפגוש את הילדים כפי הצורך והפסיקה.

ונציין כמה פסקי דין שהתייחסו לכך.

ראשית, ראו האמור בתמ"ש 20385-05-16 פ.ג. נ א.ג. (פורסם בנבו), שם מסביר בית המשפט שבמקרה שילד אינו רוצה קשר עם אחד מהוריו, על ההורה שעמו גר הילד הנטל לשכנע את בית המשפט שיש סיבה מוצדקת לסירוב הילד לקשר. אם אין לו הסבר, בית המשפט יסיק שההורה המועדף תורם, במעשה או במחדל, למצב. אין צורך לקבוע שמדובר בניכור הורי או בחומרתו. וכן נרשם שם:

על ההורה המועדף לשתף פעולה באופן מלא בניסיונות לשפר את היחסים בין הילד להורה האחר, ויש לפעול באמצעי אכיפה נגד הורה שאינו מציית להוראות בית המשפט. ניתן לפעול על פי הוראות חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, כגון במניעת יציאה מן הארץ, בשלילת רישיון נהיגה, ובאיסור שימוש בכרטיסי חיוב והמחאות, וזאת בנוסף על הטלת קנס או מאסר בגין הפרת צו שיפוטי לפי פקודת בזיון בית משפט. ייעשה הכל כדי להביא את ההורה הסרבן לפעול לטובת הילד.

וראו אף האמור בתמ"ש 22078-03-18 מ.ר. נ ס.ס. (פורסם בנבו), שם קבע בית המשפט כי ניכור הורי הוא התעללות בקטין, והוסיף כי התעללות כזו היא בלתי חוקית, וכי חובתו של בית המשפט, להוקיע ניכור הורי ולמנוע אותו, קודמת ל"עיקרון המלאכותי של טובת הילד". הדברים נאמרים כתשובה לאלה הטוענים כי טובתו של הילד היא קבלת רצונו. טענה זו אין בה ממש, במקרה שהילד מנוכר נגד הורה אחד על ידי משנהו, כי חלק חשוב בתהליך הניכור הוא שכנוע הילד, על ידי ההורה המנכר, עד כדי שטיפת מוח, שההורה המנוכר הוא רשע ופוגעני, ואין בו כל דבר טוב. מכאן שהדברים שהילד אומר אינם מבטאים את רצונו האמיתי, ובוודאי לא את טובתו.