ניגברג נ' שטיין ואח'

פסק דין

1. א. א) בין התובעת ובין הנתבעים 1, 2 (להלן:"הנתבעים") נחתם חוזה שכירות בגין דירה הנמצאת ברחובות בבית השייך לנתבעים, (להלן:"המושכר") כאשר תקופת השכירות נקבעה למשך 14 חודשים, החל ב-10.7.12 ועד 30.9.13 ודמי השכירות נקבעו לסך של 2,200 ₪ לחודש.

בעת ההתקשרות, הפקידה התובעת בידי הנתבעים צ'ק לביטחון בסך 10,000 ₪ להבטחת פינוי המושכר.

ב) בהסכמת הצדדים, הוארכה תקופה השכירות הנ"ל בשנה נוספת, מיום 1.10.13 ועד 30.9.14.

ב. לאור התנהגותו של הנתבע 3, שהוא בנם של הנתבעים (להלן:"ליאור") כלפי התובעת – התנהגות שיש בה משום הפרת ההסכם, נאלצה התובעת לפנות המושכר באופן מיידי ולאור התנהגות זו והפרת החוזה – כפי שיפורט להלן- הגישה התובעת תביעה זו, בה ביקשה לחייב הנתבעים- כולם- לשלם לה סך של 15,000 ₪, הכולל בחובו: אובדן 3 ימי עבודה בסך 600 ₪, הפרשי נסיעות בסך 4,752 ₪, עבור הובלה סך 500 ₪, 3 חודשי שכירות בסך 6,600 ₪, הוצאות ושכ"ט עו"ד 2,000 ₪, עוגמת נפש 548 ₪ - וכל זאת לאור הטענות הבאות:

א) שבוע לאחר חתימת הצדדים על הארכת ההסכם, פנה ליאור, המתגורר בדירה בחזית, בצעקות ובעזות מצח אל התובעת וטען, שהיות והוא בעל הנכס – אין הוא מסכים לתקופת הארכה ובהמשך לכך, הופיע ליאור מידי יום בדירת התובעת ודרש ממנה לפנות לאלתר את הדירה וקבע את מועד הפינוי ליום 3.10.13.

ב) התובעת הופתעה מהדרישה הנ"ל וגם מהתנהגותו המאיימת של ליאור וליאור אף הציע לתובעת מקום מגורים חלופי במרתף ודרש את דמי השכירות במזומן ולא בצ'קים והתובעת סירבה לדרישות אלו.

ג) התובעת ראתה בהתנהלותו של ליאור הפרת הסכם , אך ליאור לא שעה לבקשות התובעת והחל באיומים ובהצקות יום יומיות ובעקבות זאת, פנתה התובעת אל הנתבעים לפתור את הבעיה ואף ביקשה מהם סיוע מאיומיו של ליאור, אך גם הם לא נענו לבקשותיה.

ד) בכתב התביעה מתארת התובעת את מעשיו של ליאור, אשר הפריעו את מנוחתה ועשה הכל כדי ליצור חשש ו/או איום מרומז כלפיה, שתפנה את המושכר במיידי ובמספר מקרים אף הגיעה המשטרה למקום.

ה) לאור ההתנהגות המטרידה והמאיימת של ליאור, פנתה התובעת אל הנתבעים וציינה בפניהם, שהיא נאלצת לעבור לדירה אחרת וביום 2.10.13 שלחה התובעת מכתב אל הנתבעים, אך לא ניתנה תגובה כלשהי לאותו מכתב.

ו) התובעת נאלצה לעזוב את המושכר באישון לילה באופן בהול ומיידי, התגוררה מספר ימים אצל קרובי משפחה עד שעברה לדירה אחרת, שהייתה מרוחקת ממקום עבודתה כ-12 ק"מ לכל כיוון ושילמה בעד הובלה 500 ₪.

2. הנתבעים סבורים, שיש לדחות את תביעת התובעת, משום שהתובעת, תוך נוחות אישית העתקיה את מקום מגוריה לבית חברה וניסתה דרך ביטול התחייבותה בתקופת הארכת תקופת השכירות לטעון הטענות הנ"ל ובנוסף לכך, מעלים הנתבעים את הטענות העיקריות הבאות:

א. א) הנתבעים מכחישים טענות התובעת בכל הנוגע להתנהגותו של ליאור ומכחישים את טענת התובעת, שהנתבעים התעלמו מפניות התובעת.

התובעת התקשרה בחוזה שכירות עם הנתבעים ואילו לליאור לא הייתה כל מעורבות בחתימת החוזה או בחתימת תקופה הארכה.

ב) ביום 2.10.13 ביקשה התובעת להיפגש עם הנתבעים בדירתם וביקשה לפנות את המושכר מיידית והנתבעים נדהמו לפשר הבקשה, אך נתנו הסכמתם מתוך כבוד לתובעת.

התובעת גם ביקשה לקבל ההמחאות של דמי השכירות וגם את שטר החוב והנתבעים החזירו לתובעת את ההמחאות, אך לא מצאו את השטר והודיעו לתובעת שאף יחזירו את השטר אם ימצאו אותו.

ב. בסיום אותה בקשה של התובעת לפנות המושכר, ביקשה התובעת מסמך מהנתבעים, שאין להם כל טענות כלפיה ומאחר ואלה סירבו, החליטה התובעת לשלוח לנתבעים מכתב מבא כוחה.

הנתבעים חשו, שהתובעת מנסה בכל דרך אפשרית להתחמק מלקיים את ההסכם ולמרות זאת, הסכימו הנתבעים לבקשת התובעת, שתפנה המושכר בטרם עת וללא כל עלות מצדה.

3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כפי שאלו באות לידי ביטוי בכתבי הטענות ולאחר ששקלתי את עדויות הצדדים ואת חומר הראיות, אני מחליט לדחות את התביעה – זאת מהנימוקים הבאים:

א. א) אין מחלוקת בין הצדדים על כך, שהנתבעים הם הבעלים של המושכר ואילו ליאור מתגורר בבית אשר בחצריו מצויה יחידת המגורים אשר הושכרה לתובעת.