ניאמקה ואח' נ' מנהל מינהל האוכלוסין ואח'

פסק דין

העותרים, אזרחי חוף השנהב, הגישו מספר בקשות לקבלת מעמד בישראל. לאחר שבחודש דצמבר 2008 תמה ההגנה הקבוצתית הזמנית למבקשי המקלט מחוף השנהב, החליט ראש רשות האוכלוסין (ביום 24.6.09) להאריך את אשרת ב/2 של העותרים למשך שישה חודשים לאור מצבה הרפואי הנפשי של העותרת. מאז תום תוקפה של אותה הארכה, בדצמבר 2009, ועד עתה, המשיכו העותרים לשהות בישראל שלא כחוק חרף מספר החלטות בהן נדחו בקשותיהם להמשך השהייה. כך, ביום 2.7.10 החליט ראש רשות האוכלוסין לדחות את הבקשה להמשך שהייתם הזמנית של העותרים בישראל בהתאם לנוהל מעמד זמני מטעמים רפואיים, מס' 5.2.0038 (להלן - הנוהל), בקובעו כי "אין מדובר במצב חירום רפואי". העותרים, שנדרשו באותה החלטה לעזוב את ישראל תוך 30 יום, לא עשו כן, למרות שלא השיגו על ההחלטה בפני ערכאת ביקורת כלשהי. בחלוף שנתיים ממתן ההחלטה, ובעקבות מעצרם של העותרים (ביום 17.7.12) הם פנו (ביום 28.8.12) למשיבים בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים בהתבסס, שוב, על מצבה הרפואי הנפשי של העותרת. הבקשה נדחתה ביום 3.12.12 על ידי מנהלת תחום אשרות ברשות האוכלוסין. העותרים לא יצאו את ישראל גם לא במועד שנקבע בהחלטה זאת (7 ימים ממועד נתינתה), אף שגם עליה נמנעו מלהשיג, ואף שבשולי ההחלטה הועמדו הם על זכותם להשיג עליה בפני ועדת ההשגה לזרים.

בחלוף חצי שנה נוספת נשלח אל מחלקת אשרות במחוז תל-אביב של משרד הפנים מכתב מאת באת-כוחם הנוכחית של העותרים, הנושא תאריך 13.5.13 (נספח מש/9 לתגובה המקדמית של המשיבים). מכתב זה לא צורף לעתירה ואינו נזכר בה. תחת זאת צורף לעתירה (כנספח 3) מכתב בנוסח זהה למכתב מיום 13.5.13, אך נושא תאריך 19.5.13 ומופנה, בשונה מהמכתב הראשון, לא למחלקת אשרות בתל-אביב אלא לראש דסק מרכז ברשות האוכלוסין בירושלים. העותרים טוענים כי ניסו להגיש את הבקשה בלשכה האזורית של משרד הפנים, אך נציגי הלשכה סירבו לקבל מידיהם את הבקשה בטענה כי בקשה קודמת שהגישו למניעת הרחקתם מטעמים רפואיים סורבה. לאחר שני מכתבי תזכורת, נשלחה לב"כ העותרים ביום 6.10.13 תשובת ראש דסק צפון לפיה החלטת מנהלת תחום אשרות מיום 3.12.12 עומדת בעינה.

העותרים טוענים כי עובדי הלשכה האזורית של משרד הפנים פעלו שלא כדין ובניגוד לנוהל עת סרבו לקבל מידיהם את מכתב הבקשה של באת-כוחם מיום 19.5.13 ולהביאו להכרעת הגורמים המוסמכים. יש לדחות טענה זאת על הסף, שהרי ברשות המשיבים מצוי מכתב של ב"כ העותרים מיום 13.5.13 המופנה למחלקת האשרות בתל-אביב. מאחר שהמכתב מיום 13.5.13 לא צורף לעתירה או למכתבים המאוחרים של ב"כ העותרים, לא יכול היה מכתב זה להימצא ברשות המשיבים אלא אם כן הוא אכן נמסר ללשכה האזורית בתל-אביב. לשלמות התמונה יצוין כי המשיבים הודיעו בתגובתם המקדמית לעתירה "כי לא נמצאו סימוכין לטענת העותרים... כאילו בלשכת המשיב סרבו לקבל את בקשת העותרים ביום 19.5.13". אכן, מכתב ב"כ העותרים מיום 19.5.13 מופנה לראש הסדק בירושלים ולא ללשכה האזורית בתל-אביב, ואף צוין בו מספר הפקסימיליה של ראש הדסק בירושלים אליו נשלח המכתב.

טענה נוספת של העותרים היא שחלה החמרה במצבה הרפואי של העותרת מאז דחיית בקשתה הראשונה למעמד זמני מטעמים רפואיים בשנת 2010. טענה זו אינה מגלה אף היא על פניה עילה להתערבות בית המשפט, ודינה להידחות על הסף כאמור בתקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000. חוות הדעת הפסיכיאטרית העדכנית מיום 29.4.13 של ד"ר שלמה מנדלוביץ וד"ר עידו לוריא מטעם עמותת רופאים לזכויות אדם, אשר צורפה למכתבי ב"כ העותרים מיום 13.5.13 ומיום 19.5.13, אינה מציינת החמרה במצב העותרת בהשוואה למצבה כפי שתואר בחוות הדעת הפסיכיאטרית הראשונה של אותם רופאים מיום 31.12.09, אשר עמדה בפני ראש רשות האוכלוסין בעת מתן החלטתו מיום 2.7.10, החלטה אותה כאמור לא תקפו העותרים. נהפוך הוא: בחוות הדעת משנת 2013 נכתב כי "לאורך השנים, הטיפול התרופתי והמעקב הפסיכיאטרי הביאו לשיפור ניכר בתפקודה היום-יומי ובמצב רוחה", דברים שלא הופיעו בחוות הדעת משנת 2009. יתר על כן, בחוות הדעת משנת 2009 נכתב כי "יש רושם להחמרה מסוימת במצבה הנפשי, ובעקבות זאת בוצעה עליה במינון הטיפול האנטי-פסיכוטי". אמירה זאת לא חזרה על עצמה בחוות הדעת משנת 2013.

העותרים מסתמכים על האמירה בחוות הדעת משנת 2013, לפיה ניסיונות לטיפול במחלתה של העותרת באמצעות תרופות שונות מהתרופה אותה היא נוטלת, לא צלחו. דברים אלה אינם מצביעים על החמרה במצב העותרת. כבר בחוות הדעת משנת 2009 נכתב כי העותרת מטופלת באופן קבוע בתרופה ZYPREXA וכי "ספק רב אם המערכת הפסיכיאטרית שם [חוף השנהב – מ.ס.] מסוגלת להעמיד טיפול פסיכיאטרי כפי שניקול מקבלת כעת". דברים אלה, ובכלל זה שמה של התרופה אותה נוטלת העותרת, נותרו ללא שינוי בחוות הדעת משנת 2013. התוספת בחוות הדעת משנת 2013, לפיה "ככל הנראה הטיפול התרופתי לא זמין שם", אינה מתארת שינוי לרעה במצב הרפואי של העותרת, אף לא נסיבה חדשה, מה עוד שכבר בחוות הדעת השנייה של ד"ר מנדלוביץ וד"ר לוריא מיום 12.8.12 נכתב כי "בבירור לגבי אפשרויות הטיפול בארץ המוצא (חוף השנהב) – לא נמצאה התרופה הנ"ל זמינה שם". חוות הדעת השנייה מיום 12.8.12 צורפה על ידי העותרים לבקשה שהגישו ביום 28.8.12 לקבלת מעמד בישראל. משנדחתה אותה בקשה על ידי מנהלת תחום אשרות ביום 3.12.12, ומשבחרו העותרים שלא להגיש השגה על ההחלטה חרף ההזדמנות שהועמדה בפניהם לעשות כן, אין לשעות לטענתם בדבר התרחשותו של שינוי נסיבות המצדיק קיומו של דיון חוזר בבקשתם למעמד מטעמים רפואיים. ודוק: השיקולים ההומניטריים לא זו בלבד שאינם זרים לנוהל מעמד זמני מטעמים רפואיים אלא מהווים חלק בלתי נפרד ממנו, כאמור בסעיף 3.2.9 לנוהל: "כאשר אין מדובר במצב חירום רפואי, יש לשקול את הבקשה לעיכוב הרחקה במסגרת הסמכות הכללית לבחון טעמים הומניטאריים מיוחדים". ממילא, השימוש שעשתה מנהלת תחום האשרות בהחלטתה מיום 3.12.12 בטרמינולוגיה של "טעמים הומניטריים", אין בו כדי לנתק את בחינת הבקשה משאלת קיומם של טעמים רפואיים המצדיקים את המשך שהיית העותרת בישראל, לאחר שבקשת העותרים מיום 28.8.12 התבססה רובה ככולה על ההחמרה במצבה הנפשי של העותרת (ראו סעיפים 9-8 לבקשה), ואף לוותה בחוות דעת פסיכיאטרית חדשה שניתנה עובר להגשת הבקשה. בכל מקרה, מכיוון שעוד בחוות הדעת הראשונה מטעם העותרים מיום 31.12.09 הובע ספק רב לגבי אפשרות זמינותו בחוף השנהב של טיפול רפואי מקביל לטיפול הניתן לעותרת בישראל, אין למצוא בחוות הדעת האחרונה משנת 2013 שינוי נסיבות בנוגע לזמינות הטיפול האמור בחוף השנהב, ודאי לא שינוי נסיבות מהותי המצדיק פתיחה מחדש של נושא שכבר הוכרע באופן סופי מספר שנים קודם לכן.

זאת ועוד. בחוות הדעת הפסיכיאטרית השנייה מטעם העותרים, מיום 12.8.12, מתוארת כך ההחמרה במצב הנפשי של העותרת:

"לציין כי בתאריך 17/7/2012 נעצרה ע"י משטרת ההגירה, עם בעלה וילדיה, וככל הנראה עברה תחקיר לגבי מצבה האזרחי בישראל. אירוע זה גרם ככל הנראה להחמרה במצבה הנפשי, עם ירידה במצב הרוח, עצובה רוב הזמן, בעיות שינה (קושי להרדם, יקיצות מרובות), ירידה בתאבון, הלוצינציות אודיטוריות. חוששת כל הזמן מאפשרות חזרת המשטרה. ההחמרה הנ"ל הופיעה למרות המשך הטיפול התרופתי הקבוע".

נמצאנו למדים כי אפילו הייתה בחוות הדעת האחרונה מיום 29.4.13 חזרה על התיאור בדבר ההחמרה במצב העותרת – וכאמור, חוות הדעת האחרונה אינה מזכירה החמרה – עדיין הגורמת לכך הייתה העובדה שהעותרים נטלו את החוק לידיהם ונמנעו מלציית להחלטת ראש רשות האוכלוסין מיום 2.7.10, החלטה אותה כלל לא תקפו, שדחתה את בקשתם למעמד על פי הנוהל ושהורתה להם לעזוב את ישראל תוך 30 יום. המריית ההחלטה הובילה למעצרם של העותרים, עד שכעת מתבקשת התחשבות בנזק הנפשי שגרם המעצר, לו אחראים לא אחרים מאשר העותרים ורק הם. בית המשפט נדרש, כעניין של מדיניות שיפוטית, שלא לאפשר לאדם העושה דין לעצמו והשם ללעג החלטה סופית ומחייבת של הרשות המוסמכת בעניינו, להיבנות מהפרת ההחלטה. אם יתאפשר לעותרים להביא כיום את עניין מצבה הרפואי של העותרת לבחינה מחודשת בפני המשיבים בגין הטענה של החמרה במצב, יהיה בכך משום השלמה, ושמא אף מתן עידוד, להתנהלותם הפסולה של העותרים עת נמנעו מלציית להחלטה שדחתה עוד בשנת 2010 את בקשתם להישאר בישראל בשל מצב העותרת.

לאור כל האמור, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות המקרה לא יחויבו העותרים בהוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ו אדר א' תשע"ד, 26 פברואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: