נטף נ' קירמה

פסק דין

ביום הכיפורים תקף הנתבע את התובעת, וסטר לה על המדרכה, ליד ביתו. בגין מעשים אלו הורשע הנתבע בעבירות של תקיפה ואיומים. עתה מונחת לפני תביעתה של התובעת לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה כתוצאה ממעשי הנתבע.

רקע עובדתי:

1.בהתאם להוראות סעיפים 42 א ו - ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א -1971, הסכימו הצדדים כי הממצאים והמסקנות של הכרעת הדין בהליך הפלילי יהוו ראיה לאמור בהם ואיש מהם לא יביא ראיות לסתור אותם. הצדדים אף הסכימו כי יוכלו להביא ראיות לצורך הוכחת עובדות נוספות שלא הוכרעו במסגרת ההליך הפלילי.

2.בהכרעת הדין הפלילית הורשע הנתבע על פי הודאתו, ובהתאם לכתב האישום המתוקן, בעבירות של תקיפת סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, ואיומים לפי סעיף 192 לחוק. בכתב האישום המקורי הואשמו גם הנתבע וגם אימו בתקיפת התובעת, והנתבע אף הואשם בגרימת חבלה בהתאם לסעיף 380 לחוק העונשין, אך במסגרת הסדר טיעון, כתב האישום תוקן, ורק הנתבע הורשע בעבירות כאמור.

3.על פי הכרעת הדין, ביום הכיפורים בשנת תשס"ז - 2006 בעת שהתובעת, בתה הפעוטה, וחברתה של התובעת, ישבו על גדר בסמוך לבית הורי הנתבע, יצא הנתבע מחלון הבית איים על התובעת כי אם לא תהיה בשקט ירביץ לה, וסטר לה.

4. התובעת הגישה תלונה במשטרה מיד עם צאת החג והודעתה נרשמה. השוטרת שרשמה את ההודעה ציינה כי ראתה "סימן אדום על לחי התובעת". התובעת נבדקה גם על ידי רופא במשטרה ובדו"ח הבדיקה מצוין כי יש סימן נפיחות על לחיה, ורגישות בשני צידי הפנים. גם חברתה של התובעת, הגב' דגנית מירו העידה במשטרה כי ראתה סימן אדום על לחיה של התובעת, מיד לאחר שהותקפה על ידי התובעת.

5.התובעת מצידה ביקשה במסגרת הליכים אלו להוכיח את הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתקיפה וזאת מעבר לעוגמת הנפש הקשה. התובעת מבקשת כי בית המשפט יפסוק לה פיצויים בגובה של 54,000 ₪.

6.הנתבע טען כי אף שהודה במעשים המיוחסים לו, הרי שעשה כן כדי שכתב האישום כנגד אימו ימחק. עוד טען הנתבע כי הוא אכן תקף את התובעת, אך עשה זאת רק לאחר שהתובעת דיברה בגסות לאימו והוא חשש שתפגע בה. הנתבע הוסיף וטען כי ניסה להתנצל בפני התובעת ולבקש את סליחתה, ואף שלח שליחים לצורך כך.

דיון:

מטעם התובעת העידו התובעת עצמה ובעלה, ואף כי אין חולק שנגרמה לתובעת עגמת נפש רבה, הרי שהתרשמותי היא שעדויותיהם נועדו להעצים ולהאדיר את האירוע. מנגד התרשמתי כי הנתבע חרף טענותיו כי ביקש מחילה מהתובעת, ואף שלח שליחים לצורך כך, לא הפנים כלל את החומרה שבמעשיו.

העובדה שהנתבע סטר לתובעת היא ללא ספק חמורה כשלעצמה. אך יש לייחס חומרה מיוחדת לכך שהנתבע תקף את התובעת ביום הכיפורים שהוא יום של חשבון נפש, יום שאינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו (משניות, מסכת יומא ח,ט). ומעצם העובדה כי התקיפה אירעה בנוכחות בתה הפעוטה של התובעת ויש כדי להחמיר את עוצמת הפגיעה והחרדה של התובעת. התובעת ובעלה העידו כי הפגיעה בתובעת הייתה קשה וגרמה לשיבוש ניכר באורחות חייהם. שניהם העידו כי במשך מספר ימים היו על פניה של התובעת סימני המכה, ושהיא התביישה לצאת מהבית. עדויות לכך שהיו סימנים למכה זו מצאתי כאמור לעיל גם ברישומי החוקרת במשטרה וגם בדו"ח הרופא בטר"מ שבדק את התובעת במוצאי כיפור. מכאן שלא מדובר רק בתקיפה אלא גם בגרימת חבלה כפי שטענה התובעת.

יחד עם זאת, לא מצאתי כל ראיה לכך שנגרמו לתובעת נזקים גופניים מעבר לאותם מספר ימים. התובעת אמנם צירפה אישור מרופא שיניים כי נדרשה לעבור טיפול בשן בצד של המכה, אך בדיקה זו הייתה בחלוף כשנתיים ממועד האירוע. יתר על כן באישור עצמו לא מצוין כי הטיפול נובע מחבלה חיצונית, אלא מצוין שהתובעת סבלה מציסטה. מכאן שאני לא מוצאת כי יש קשר סיבתי כלשהו בין הטיפול לבין התקיפה.

גם התובעת וגם בעלה הצהירו כי התובעת נמנעה לצאת מן הבית כחודש ימים. מר נטף הצהיר כי "במשך חודש טיפלתי בה כשרק אני עובד, כי היא לא היתה מסוגלת לצאת מהמיטה...". לכאורה בהצהרה זו רמזו התובעת ובעלה כי היא לא עבדה במשך חודש, אך בחקירה הנגדית הסתבר כי באותה תקופה התובעת לא עבדה כלל. התובעת טענה בחקירתה הנגדית כי נגזל ממנה "זמן חיפוש עבודה" אך הודתה שהיא לא הפסידה בהשתכרותה דבר. עוד התברר כי גם עבודתו של בעלה לא נפגעה, שכן הוא עצמאי והמשיך לעבוד באמצעות הטלפון מהבית.

התובעת הצהירה כי נגרם לה נזק נפשי רב, אך סירבה מטעמיה להציג אישור מפסיכולוג, חרף טענתה שהיתה בטיפול במשך זמן רב. ניתן להבין את הרצון של התובעת להגן על פרטיותה אך מובן שהדבר נזקף כנגדה, שעה שעלי לבחון את ההשלכות של התקיפה על אורחות חייה.

לבסוף הצהירה התובעת כי במשך זמן ארוך נמנעה מלהתקרב למקומות שבהם היתה יכולה להיתקל בנתבע ובמיוחד לא הלכה לבית הכנסת שבו בעבר התפללו יחדיו. לדברי התובעת רק בחלוף שנים החלה להסתובב באופן חופשי באזור מגוריה, ואף לעבור ליד בית הקפה שהנתבע מנהל. הנתבע לא הכחיש את טענות התובעת בעניין בית הכנסת אך טען שהיא עושה פרובוקציות במקום עבודתו ועוברת דרך בית הקפה תוך שהיא מודיעה לכל הנוכחים שיש ללכת לבית הקפה המתחרה. אף כי הוצגו בפני תמונות בהם התובעת עוברת ליד בית הקפה, כשבידה שקית של בית הקפה המתחרה הרי שאני דוחה את טענות הנתבע כי מדובר בפרובוקציה. שולחנות בית הקפה של הנתבע מונחים בחלקם על גבי המדרכה, ואין למנוע מעוברי אורח לעבור על המדרכה, קל וחומר שעה שמקומות הבילוי במבשרת ציון הינם מועטים ביותר.

יתר על כן, טענות התובעת כי נמנעה מלהגיע לבית הכנסת לא נסתרו, ודווקא עדי הנתבע חיזקו את גרסתה שכן שניהם העידו שהיא לא הייתה מוכנה להיפגש עם הנתבע, עם בני משפחתו או עימם, ושבעלה הצהיר בפניהם בזמן אמת כי היא חוששת מהנתבע. על כן אני מקבלת את גרסת התובעת כי החרדות מפני הנתבע ליוו אותה זמן רב.

בכתב ההגנה, כמו גם בדיון הראשון, טען הנתבע כי התובעת תקפה את אימו וקיללה אותה ועל כן דחף אותה קלות. רק בישיבת ההוכחות ולאחר שהנתבע היה מיוצג הוא הודה כי סטר לתובעת, אך עמד על גרסתו כי היא תקפה את אימו. אם הנתבע לא העידה בפני. הימנעות מהזמנת עד רלבנטי ומהותי כמוה כהימנעות מהבאת ראיה. ההלכה היא כי "הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (ראו, לדוגמה, ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987); ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993) בסמוך לאותיות ה-ו; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין [פורסם בנבו] 28.12.94); י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה כרך שלישי, (תשס"ד) בעמודים 1650-1649), ע"א 143/08 בני חי קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2010(2), 2688 , 2693 (2010).

היות ואם הנתבע לא העידה מטעמו, ומדובר ללא ספק בעדה שהייתה מעוניינת לסייע לבנה, הרי שאני קובעת כי הדבר נזקף לחובת הנתבע והנתבע לא הוכיח את גרסתו.

נוכח כל האמור לעיל אני קובעת כי לא הוכחה כל פרובוקציה מצידה של התובעת וזאת בניגוד לנטען על ידי הנתבע. בנוסף אני קובעת כי כתוצאה מהסטירה שהנתבע סטר לתובעת הוא גרם לה לסימני חבלה, אך לא הוכחו נזקים גופניים לטווח ארוך. כמו כן אני מקבלת את גרסת התובעת כי היא חששה מהנתבע ובני משפחתו במשך תקופה ארוכה, ונמנעה ככל יכולתה מלהתראות עימם.