נטילה שלא כדין מכספי חסוי

שלא במחלוקת

1.         הלכה חסויה לבית עולמה והותירה אחריה יורשת יחידה (להלן: "התובעת").  שלשל אפוטרופסה (הנתבע 1) את כל עיזבונה הניכר לכיסו ואף הגדיל לעשות וביקש בשעתו, כי יעוכב מתן צו הירושה לבל תבריח היורשת את כספי הירושה ביודעו היטב כי אותם כספים כבר טמונים זה מכבר עמוק בכיסו.

בפרפרזה על הוראות המשפט העברי המצווה ו"עשיית הישר והטוב", אין מחלוקת, כי את הישר לא עשה הנתבע וגם התנהלותו אינה בגדר טוב, שהרי גם הנתבע טוען כי "חרג מן המינוי".

המחלוקת

2.         ביום 28.7.11 הלכה לבית עולמה המנוחה, הגב' ש.ע. ז"ל, אמה של התובעת ואחותו של הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), החולק מגורים משותפים, עם הנתבעת 2 (להלן: " הנתבעת") (כשלושים ושלוש שנה, וראה עדותה של הנתבעת 2, בעמ' 10 לפרוטוקול). 

3.         התובעת היא בתה ויורשתה היחידה של המנוחה (צו הירושה אשר ניתן, חלוט הוא משנמחק ערעורו של הנתבע). 

בכל הזמנים הרלוונטיים הייתה המנוחה חסויה ובשנת 1995 מונה הנתבע כאפוטרופוס למנוחה.

4.         כתב התביעה כומת, לצרכי אגרה, בסך 1,000,000 ש"ח. על פי האמור בו, נטל האפוטרופוס -  הנתבע, מכספי החסויה באופן בו רוקן הוא את כל זכויותיה הכספיות ואף מכר את דירתה ושלשל תמורתה לכיסו.

5.         על פי האמור בכתב התביעה, משך הנתבע לעצמו, שלא כדין, הרבה יותר מן הסך הנתבע בכתב התביעה, כדי כך שבחשבון העיזבון לא נותרו אלא 5,000 ש"ח.  המעשים עצמם אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים.

6.         כתב התביעה טען, כי שני הנתבעים יחדיו שיתפו פעולה ושלשלו לכיסם את פירות משיכת הכספים אשר נעשתה שלא כדין.

7.         אם תרצה, יתמצה כתב התביעה באמור בסעיף 19 לו, הקובע - ברחל בתך הקטנה - כי הנתבע, פשיטא, גנב את כספי החסויה.

8.         על פי האמור בסעיף 22 לכתב התביעה, אפילו שלושה חודשים לפני פטירת המנוחה, הוציאו הנתבעים לעצמם מחשבונותיה סך 600,000 ש"ח. גם משיכת הכספים הללו אינה במחלוקת.

9.         תמצית טיעוניה של התובעת בבואה בנעלי העיזבון המנוחה, היא כי העיזבון זכאי לקבל בחזרה כל סך שנטל האפוטרופוס שלא כדין.

10.        הנתבעים הגישו באמצעות אותו בא-כח שני כתבי הגנה ושני כתבי סיכומים נפרדים.

11.        הנתבעת טענה כי אין לה שום קשר לתובענה, וכל שפעלה היא שהסכימה ששמה וכתובתה ירשמו ככתובת למשלוח דואר בחשבון החסויה.

12.        הוסיפה עוד הנתבעת וטענה, בסעיף 10 לכתב הגנתה, כי רק במספר בודד של פעמים אישרה היא שקיבלה סכומי כסף זניחים ובאלפי שקלים עבור "טיפול והשגחה" בחסויה, ויש לראות את הכספים שקיבלה - כשכר.

13.        הנתבע טען באופן כללי בכתבי טענותיו, ובשונה מכפי העולה מסיכומיו, כי הוציא הוצאות שונות ומשונות עבור החסויה, כי הכספים שמשך לא היו אלא "השבת הוצאות" שהוציא במסגרת הטיפול בענייניה של החסויה ואשר דווחו לאפוטרופוס הכללי, עוד הוסיף הוא וטען, כי את כל שעשה, עשה הוא ברשות ובמסגרת סמכותו כאפוטרופוס לחסויה (וראה ס' 17 ז' לכתב הגנתו) וכן כי בעתיד, כך הבטיח בשעתו  עוד יטרח ויגיש תביעה לשכר טרחת אפוטרופוס.

14.        מסתבר שהגנה לחוד ושלב הוכחות לחודש שכן רק לאחר שהגיש הנתבע תצהירי עדות ראשית ובפתח הדיון להוכחות, הגיש הנתבע שורה של דו"חות אשר הוגשו, כביכול, מטעמו לאפוטרופוס הכללי, וכן דו"ח נוסף אשר נערך עבורו, "לכבוד" של ההוכחות, ואשר לא גולה בתצהירו, כאשר נדרש הנתבע להתייצב לחקירה נגדית נמנע הוא מלהתייצב וב"כ בחר לעבור במישרין לשלב הסיכומים.

15.        עיון באותם דוחות, שהם חלק מרכזי בגרסת הנתבע, בשלב ההוכחות מגלה, כי טענת הנתבע ולפיה לא נטל הוא שכר אפוטרופוס לא הייתה אמת, וטענתו לפיה, "הוא עוד יתבע שכר זה בעתיד", לא נכונה הייתה.