נטורה נ' דוד(דימיטרי)

פסק דין

בפני תביעת פיצויים בגין נזקי גוף ולשון הרע שהגישה התובעת נגד הנתבע - גיסה לשעבר, בגין שלושה אירועי תקיפה מהתאריכים 21.9.01, 15.11.01 ו- 20.3.02.

התביעה הוגשה במקור לבית המשפט לענייני משפחה והדיון בה הועבר לבית משפט זה.

התובעת הגישה שני תצהירים. האחד, בבימ"ש לענייני משפחה – תצהיר מיום 17.1.08, והשני, במסגרת תיק זה – תצהיר מיום 17.5.09. מטעם התובעת העידו בתה - מרים פנינה הלה נטורה, והרשל צבי גרשון בסין - נהג הסעות אשר הגיע לקחת את התובעת ונכח בחלק מאחד האירועים.

הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית וב"כ התובעת ויתר על חקירתו.

כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין האירועים מהתאריכים 15.11.01 ו- 20.3.02. הנתבע הודה במיוחס לו והוטל עליו עונש ללא הרשעה.

בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה האם הממצאים בהליך הפלילי מחייבים בתיק זה. לטענת התובעת, אין הבדל בין פסק דין מרשיע ממש ופסק דין שבו נקבעו ממצאים ומסקנות מרשיעים, אך הוא לא הסתיים בהרשעה. לטענת הנתבע הממצאים אינם מחייבים.

כפי שנפסק, לעניין סעיף 42א' (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 אין הבדל בין פסק דין מרשיע ממש ופסק דין שבו נקבעו ממצאים ומסקנות מרשיעים אך מנימוקים טיפוליים הוא לא הסתיים בהרשעה (ע"א 19/89 שלג גליל נ' כלפה, תק-על 91(2) 1530 (1991)).

הממצאים שנקבעו בהליך הפלילי, על בסיס הודאת הנתבע, מחייבים, אפוא, בהליך זה. פסק הדין בתיק הפלילי ניתן על סמך הודאתו של הנתבע וגם מטעם זה יש לראות את הממצאים כמחייבים אותו.

כפי שעולה מהראיות, מדובר במערכת יחסים עכורה, מתמשכת, בין הצדדים, על רקע גירושיה של התובעת מבעלה לשעבר, שהוא אחיו של הנתבע.

התובעת הצהירה כי בעקבות אלימות של בעלה כלפיה, פנו בני משפחה שלה למשטרה והגישו תלונה כנגד הבעל, המשטרה הגיעה לעצור אותו ובעקבות זאת תקף אותה הנתבע בפעם הראשונה (התובעת, סעיף 3 לתצהיר מיום 17.5.09).

הנתבע הצהיר כי: "התובעת באופן שיטתי עירבה אותי לתוך הסכסוך שהיה בינה לבין אחי ושלא בטובתי הפכה אותי לצד בסכסוך" (הנתבע, סעיף 8 לתצהיר).

עוד לפי תצהירו התובעת הגיעה אליו לחצר לאחר שהוא אסר עליה להיכנס ולפלוש לשטח, ולאחר מכן הקים גדר (הנתבע, סעיף 8 לתצהיר).

הנתבע הצהיר כי הוא אינו אדם אלים (הנתבע, סעיף 5 לתצהיר), וכי התביעה הוגשה שנים ארוכות לאחר האירועים מתוך רצון של התובעת להמשיך את המלחמה ולפגוע בו ובמשפחתו (הנתבע, סעיף 6 לתצהיר).

אתייחס להלן לכל אחד מאירועי התקיפה הנטענים לפי הסדר הכרונולוגי.

אירוע מיום 21.9.01

התובעת הצהירה כי בערב שבת, 21.9.01, לפני הדלקת נרות שבת, ראתה שאחת הבנות לא בבית. הילדים אמרו שהיא בבית הדוד – עם אביה. לפי התצהיר: "הלכתי עם בתי מרים לקרוא לה, אולם בעלי סירב לתת לי את הילדה והחזיק אותה בידיו. מאחר שהיא הושיטה אלי את ידיה ניגשתי לקחת אותה ומסרתי אותה למרים ואז יצאתי למרפסת, דוד יצא בעקבותיו, תפס את ידי הימנית וסובב אותה לאחור באופן אלים, שהביא לכך שנפלתי על הרצפה ואני צרחתי כי זה היה כאב בלתי נסבל וזה נמשך כך כדקה כאשר כל הזמן הזה אני צעקתי שיפסיק. גם כשהוא שחרר את היד לא יכולתי להחזיר את היד והיא נשארה כך כשעה עד שזה נרגע. בשבת הלכתי לרופא ביישוב והוא שם לי את היד במתלה. לאחר מכן המרפק לא תפקד כשלושה חודשים ונזקקתי לטיפול רפואי" (התובעת, סעיף 6 לתצהיר מיום 17.5.09).

בתה של התובעת, מרים נטורה, הצהירה: "אני הייתי עדה לאחד האירועים בו תקף דוד את אמי, אירוע מיום 21.9.01. אני נתתי כבר עדות בעניין בסמוך לקרות האירוע בפני השופטת נילי מימון ואני מצהירה כי כל שאמרתי הוא אמת." (סעיף 2 לתצהיר). לתצהיר צורפה העדות שנמסרה בבימ"ש לענייני משפחה ממנה עולה כי התובעת נכנסה לביתו של הנתבע, על מנת להביא את בתה והנתבע דחף אותה החוצה באגרסיביות ודחף אותה אל משטח מעץ שלפני הבית. לפי עדותה, כאשר התובעת החלה ללכת לכיוון ביתה, התקרב אליה הנתבע מאחור וסובב לה את היד.

הנתבע לא התייחס בתצהירו לאירוע זה.

מהחקירה הנגדית של התובעת ושל ביתה עלה כי התובעת נכנסה לחצרו של הנתבע כאשר אבן בידה. התובעת העידה כי: "לקחתי אבן במקרה של תקיפה חזיתית, כשאני ראיתי שאין בכוונתו מיידית לתקיפה, זרקתי את האבן לרצפה, ואז ניגשתי לקחת את הבת שלי, ואז האירוע התנהל בכלל בלי האבן. לא היה בכלל סכנה לנתבע" (התובעת, עמוד 10 לפרוטוקול).