נחמני נ' מדינת ישראל ואח'

השופט נ' הנדל:

1. ראיית הסיוע במשפט הפלילי דורשת את בחינת יריעת המחלוקת בין הצדדים. השאלה המרכזית הניצבת בפנינו היא באיזה שלב במשפט מוגדרת יריעה זו.

           נגד חשוד בביצוע מספר עבירות מוגש כתב אישום. העדות המרכזית שבידי התביעה – עדות ילד בפני חוקר ילדים, דורשת ראיה מסייעת לצורך הרשעת הנאשם. אחד משלושת התנאים לקיומה של ראיה מסייעת הוא התייחסותה של הראיה לנקודה ממשית שבמחלוקת בין הצדדים. בחקירתו במשטרה הכחיש החשוד כל קשר לפרשה, אך במענה לכתב האישום הודה בחלק מהעבירות המיוחסות לו, תוך המשך כפירתו בביצוע העבירות החמורות יותר. עולה השאלה – האם לצורך הרשעה די בכך שראיית הסיוע תתייחס לנקודה שהייתה במחלוקת במהלך החקירה במשטרה, אולם כבר אינה במחלוקת לאור המענה לכתב האישום?

           הערעור שלפנינו מופנה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (תפ"ח 7565-05014, כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי, ור' אמיר), בגדרו הורשע המערער בעבירות אינוס ואיומים. בגין עבירות אלו נגזרו על המערער 10 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, ותשלום פיצוי לילדה נפגעת העבירה. הערעור מופנה כלפי הכרעת-הדין וגזר-הדין.

כתב האישום

2. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, ביום האירוע טיילה הילדה, שהייתה בת תשע, עם כלבתה ברחוב באזור ביתה. המערער, שהיה בן 31 באותה עת, הבחין בילדה, עקב אחריה לבניין בו היא מתגוררת, תוך שגמלה בליבו החלטה לאנוס אותה. לאחר שנכנסה לבניין, שאל אותה המערער האם היא "רוצה לבוא אליו הביתה ו'לשכב' איתו", והילדה סירבה. המערער דחף אותה לעבר גרם המדרגות כך שהיא נפלה ונחבלה במרפקיה. תוך שהוא אוחז בילדה בכוח, הרים המערער את שמלתה, הפשיל את תחתוניה, ליקק את איבר מינה, והחדיר את אצבעו בכוח לאיבר מינה. הילדה ניסתה להתנגד, וביקשה מהמערער שיניח לה. המערער איים עליה שאם תצעק או תספר למישהו על מעשיו הוא יפגע בה. המערער ליקק שוב את איבר מינה של הילדה, והחדיר את אצבעו פעם נוספת. המערער דרש מהילדה להוריד את שמלתה על מנת לגעת בגבה וישבנה, אך היא סירבה. כשסיים לבצע את זממו שאל המערער את הילדה האם נהנתה ממעשיו, והיא השיבה שלא. המערער שחרר את הילדה והיא נמלטה לביתה. המערער והילדה לא הכירו לפני האירוע.

השינוי בגרסאות המערער

3. בחקירותיו במשטרה הכחיש המערער כל קשר לאירוע. כך למשל אמר: "אני אף פעם לא ראיתי שום ילדה ואני אומר לך שכל זה טעות אחת ולא ראיתי שום ילדה" (ת/1, בעמ' 3). על הכחשה זו חזר לאורך חקירותיו השונות במשטרה, תוך ניסיון להרחיק עצמו כמה שניתן מהאירוע. כך למשל הודה במהלך חקירתו ששיקר בכך שאמר בתחילה שהוא גר בנתניה, ולא ברעננה, לדבריו משום שרצה להימנע מעימות עם בעל הדירה (ת/5/א, בעמ' 2).