נחמני ואח' נ' פלק

פסק דין

ענינה של התביעה שבפניי, רשלנות מקצועית של הנתבע, עורך דין במקצועו, בגין אי רישום זכויות התובעים בדירה שרכשו בלשכת רישום המקרקעין.

אין מחלוקת כי במהלך 1994 ייצג הנתבע את שני הצדדים בהסכם מכר דירה ברח' רזיאל בחיפה. הייצוג כלל בדיקת הזכויות בדירה, עריכת הסכם המכירה, טיפול בסילוק המשכנתא של המוכרים שרבצה על הדירה ורישום הזכויות בדירה ע"ש התובעים.

למרות שהתובעים שילמו למוכרים את מלוא התמורה עבור הדירה עוד בשנת 1994, רשם הנתבע את הזכויות בדירה על שמם רק במהלך 2012 לאחר ובעקבות פנייה לביהמ"ש המחוזי בחיפה בה"פ 707-04-12.

לטענת התובעים, במהלך השנים פנו לנתבע עשרות פעמים בבקשה לרשום את הדירה, אך הוא לא מלא חובתו ולא רשם. משנואשו, פנו לבא כוחם הנוכחי, שפנה לבנק לאומי לשם הסרת המשכנתא של המוכרים. כמו כן פנו לנתבע על מנת שייסייע באיתורם של המוכרים. הנתבע לא עשה כן ואף סרב ליתן תצהיר בתמיכה להמרצת פתיחה שנאלצו להגיש. רק לאחר הגשת המרצת הפתיחה אליה צורף כמשיב פורמלי, איתר לפתע הנתבע את יפויי הכח מהמוכרים ורישום הדירה הושלם.

התובעים טוענים כי לפני מספר שנים רצו למכור את הדירה אך לא יכלו מאחר ועדיין הייתה רשומה עליה משכנתא (של המוכרים) ואילו במצב היום, נוכח עליית המחירים אינם יכולים למכרה ולרכוש דירה אחרת.

לתמיכה בטענתם, צורפה חוות שמאי המראה כי הייתה עליית מחירים בדירות בנות 3-4 חדרים באייזור הרלבנטי, בממוצע של 168,000 ₪.

כמו כן טוענים התובעים כי נגרמו להם הוצאות נוכח הגשת המרצת הפתיחה שנאלצו להגיש, אגרות, נסיונות איתור של המוכרים, עלות טיפול במחיקת המשכנתא שכ"ט עו"ד ועגמת נפש.

הנתבע, מבקש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. עובדתית הוא טוען להגנתו כי התובעים נעלמו, לא יצרו עימו קשר, ונזכרו בו לראשונה רק במהלך 2011. לו היו פונים אליו בזמן היה מסיר את המשכנא שנפרעה כבר ביום 31/05/94. ובכלל, החובה להסיר את רישום המשכנתא חלה על המוכרים ולא עליו.

הנתבע טוען כי במהלך השנים שחלפו ארעו במשרדו שתי שריפות (ב-04/96 וב-08/09) ותיקים רבים נשרפו/אבדו לרבות תיקם של התובעים. לטענתו לאחר השריפה והואיל ולא היה בידו תיק וייפוי כוח ניסה לאתר את המוכרים אך אלו ככל הנראה עברו דירה ולא ניתן היה לאתרם. הוא זה שפנה לבנק וקיבל את האישור למחיקת המשכנתא. הוא גם הצליח ליצור קשר עם אחיו של המוכר שהודיע כי המוכרים נכונים לחתום על יפויי כח חדשים תחת אלו שנעלמו/נשרפו, תמורת כמה אלפי שקלים אך התובעים סרבו לדרישתם לתשלום ובכך לא הקטינו את הנזק, ואין להם להלין אלא על עצמם.

בפועל, טוען הנתבע כי סמוך לאחר הגשת המרצת הפתיחה, הגיעו המוכרים למשרדו וחתמו על יפויי הכח שהכין.

מטעם התובעים הוגש תצהיר התובע, ותצהיר עו"ד מצרי אליו פנו התובעים במהלך שנת 2008. בהתאם לתצהירו, פנה עו"ד מצרי לנתבע/עו"ד פלק, מספר פעמים, נפגש איתו במשרד ואף קבע פגישה נוספת. עו"ד פלק הודיע לו כי חסרים לו מספר מסמכים לשם השלמת הרישום והבטיח ליצור קשר עם מוכרי הדירה. ע"פ עדותו של עו"ד מצרי, הוא התקשר מספר פעמים למשרדו של הנתבע וכל פעם נאמר לו מפיו כי הוא מאתר את המוכרים. כעבור זמן קצר, שב ופנה לעו"ד פלק שסיפר לו כי משרדו נשרף וכי התיק אבד. עו"ד מצרי פנה שוב למשרדו. ע"פ עדותו, במהלך ביקורו החזיק עו"ד פלק את התיק בידו. אך מצרי לא ראה את תוכנו. ניסיון לקבוע פגישה נוספת לא צלח עקב התחמקויות הנתבע. במשך שנתיים ניסה להביא לסיום הליך הרישום עד שלבסוף התובע העביר את הטיפול לעו"ד אחר.

דיון והכרעה

ראשית לעניין טענת ההתיישנות, אין בידי לקבלה ומוטב היה, לטעמי, שלא להעלותה.

מועד תחילת תקופת ההתיישנות קבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, ולפיו "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". חריג לכלל זה מוסדר בסעיף 8 לחוק "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

במקרה דנן, התביעה הוגשה ביום 16/01/2013, כשרק במהלך 2009 נודע לתובעים מהנתבע כי עקב שריפה במשרד הנתבע אין בידו את ייפוי הכוח הנדרש לשם השלמת העברת הבעלות ורק במהלך 2012 עם הגשת המרצת הפתיחה התברר כי אינו מצליח לאתר את המוכרים/לשכנעם לחתום על ייפוי כוח חדש.

זאת ועוד, בעניינו, התביעה דנן הוגשה הן בעילה חוזית והן בעילה נזיקית. במקרה בו עילת התביעה היא עוולה בנזיקין, יחולו שתי מערכות דינים, המשלימות זו את זו. האחת, היא ההסדר הכללי בחוק ההתיישנות, והשנייה, היא ההסדר מיוחד הקבוע בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין לפיה: "מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

ראו ע"א 2242/03 אורה אברהם נ' עדנאן רשאד [פורסם בנבו] (ניתן ביום 18/07/05) : "סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין - בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות - מאמץ "כלל גילוי", אשר מטרתו היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן" (ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד ט"ו (1) 255, 260 (להלן: פרשת נמר); פרשת בוכריס הנ"ל, בע' 557). אולם, בשונה מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, מטיל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגבלת זמן על "כלל הגילוי" הקבוע בו, כאשר התובענה היא בגין נזק שנגרם. אם רכיב הנזק לא נתגלה במועד בו אירע, יקבע יום גילוי רכיב הנזק כמועד היווצרות העילה, אך התובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינו מיטיב, אפוא, את מצבו של התובע, שכן אלמלא נקבע בו כי תובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק, היה התובע זוכה לתחולת "כלל הגילוי" בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שאינו קובע מגבלת זמן לתחילת מרוץ ההתיישנות (ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' מזרחי, פ"ד נא(1) 559, 572" (ההדגשה שלי א.ד).

עובדתית, אני מקבלת את טענת התובעים בעניין זה לפיה אי הרישום (הנזק) התגלה להם רק שעה שביקשו למכור את דירתם במהלך שנות ה – 2000. עדותם היתה מהימנה בעיני בכל רכיביה ולא נסתרה במאום.