נחום נ' שיינר

החלטה

מונחת בפני התנגדות לביצוע שטר חוב על סך 50,000 ₪ (להלן: "השטר"), נושא תאריך 25.12.2002. תיק ההוצאה לפועל נשוא הבקשה נפתח במרץ 2003. ההתנגדות הוגשה ביום 15.11.10 ובמסגרתה גם בקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות.

תמצית ההתנגדות

לטענת המבקשת, אין לה כל עניין עסקי עם המשיב, מעולם לא נמסר על ידה השטר, אין היא חתומה על השטר והחתימה הנחזית להיות חתימתה – מזויפת.

אשר לאיחור בהגשת ההתנגדות, טוענת המבקשת כי לא נשלחה לה דרישה לתשלום השטר שלכן לא יכולה הייתה להתנגד. עוד טוענת המבקשת כי בשל מצבה הכלכלי הקשה תלויים ועומדים כנגדה 38 תיקי הוצאה לפועל, כולל תיק זה, והיא הוכרזה כחייבת מוגבלת באמצעים.

המשיב ויתר על חקירת המבקשת על תצהירה והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון

תקנה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מסמיכה את בית המשפט להאריך מועד שנקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שירשמו". התקנות אינן מפרטות למה ייחשב "טעם מיוחד", אך בפסיקת בתי המשפט נקבע כי ככלל "טעם מיוחד" הינו טעם הנגזר מגורם חיצוני אשר איננו קשור לבעל הדין ואינו בשליטתו.

בבסיסה של הוראה זו עומדת השאיפה לשמר את עקרון סופיות הדיון, כאשר עיקרון זה מבטא הן את האינטרס של בעלי הדין עצמם לסיום ההליכים ושלא להיות מוטרדים לאורך זמן. עיקרון זה מבטא אף את האינטרס הציבורי לייעול ההליכים המשפטיים, לחיסכון בזמן שיפוטי, ליציבות, וודאות משפטית.

מאידך, זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד ולעולם יעדיף בית המשפט מתן הכרעה לגופם של דברים על פני סגירת שעריו של בית המשפט. כה מרכזית שאיפה זו, עד כדי הכרה בסמכותו הטבועה של בית המשפט למתן ארכת חסד למניעת עוול ואי צדק, אפילו אין בנמצא "טעם מיוחד" להארכת המועד למעט אותה שאיפה למניעת עוול ואי צדק.

באיזון בין אינטרסים אלו מובן שיש משקל לא מבוטל למשך האיחור, כך שככל שזה ארוך יותר, כך יגדל הנטל על מבקש הארכה.

בתצהיר התומך בהתנגדות טוענת המבקשת כי לא הגישה את ההתנגדות שכן "מעולם לא נשלחה אלי דרישה לתשלום השטר" (סע' 7 לתצהיר המבקשת). מאידך, מתברר שאזהרה כדבעי הומצאה גם הומצאה למבקש כבר ביום 7.4.2003 (דברי ב"כ המבקשת בפרוטוקול הדיון). עובדה זו סותרת את האמור בתצהיר המבקשת וודאי שראוי היה שתובהר בתצהיר זה.

לנוכח עובדות אלו, טענה המבקשת בדיון כי האזהרה נמסרה לבעלה של המבקשת, עמי שיינר, ולא הגיעה לידי המבקשת. טענה זו לא נטענה כלל בהתנגדות או בתצהיר התומך בה כך שלא ברור כיצד הועלתה בדיון. זאת ועוד, טענה זו עומדת בסתירה מוחלטת לתקנה 481 בתקנות, לפיה המצאה לבן משפחה שהוא מעל גיל 18 ומתגורר עם הנמען הינה כהמצאה לנמען לכל דבר ועניין.

על פניו איפה, אין בפי המבקשת כל גורם חיצוני להצדקת האיחור בהגשת ההתנגדות. איחור של למעלה משבע שנים (!), אלא שעל כשל זה מאפילה התנהלות המבקשת כפי שנתבררה בדיון.

מתברר, כי במהלך השנים כללה המבקשת את התיק דנא במצבת תיקי ההוצאה לפועל המתנהלים כנגדה. ולא בכדי עשתה כן המבקשת, אלא מאחר והיה לה הדבר "נוח". מן הסתם בכך קל היה לה יותר להציג היקף חובות גדול במיוחד. קשה להאמין, אך כך בדיוק טען ב"כ המבקשת בדיון:

מאחר שיש לה איחוד תיקים והיא מוגדרת כמוגבלת באמצעים, היה לה נוח מבחינה כלכלית שגם תיק זה ייכנס למסגרת תיק האיחוד, מבלי להדרש להליכים משפטיים.

במילים אחרות, טוענת המבקשת כי במשך שנים הוליכה שולל את מערכת ההוצאה לפועל, טענה כי במצבת חובותיה גם החוב נשוא תיק זה ולא טענה שבכלל מדובר בחוב שאיננו חובה. וכל זאת למה? – כי היה לה "נוח". לעיתים, די בשיקולי צדק להצדיק הארכת מועד. במקרה זה מאידך, שיקולי הצדק מחייבים את דחיית הבקשה. התנהגות המבקשת התבררה כחסרת תום לב בעליל. ודאי וודאי שלא כהתנהגות המצדיקה הארכת מועד של שבע שנים.

ועוד. ב"כ המבקשת מדגיש בטיעוניו את טענתה המהותית של המבקשת, בדבר היעדר חתימתה על השטר, אך באותה נשימה מאשר כי עושה השטר הינו לא אחר מבעלה של המבקשת, עמי שיינר, אשר בכלל כלוא היום בבית הסוהר. גם פירוט זה של הקשר בין בעלה של המבקשת למשיב ולשטר לא צוין בתצהיר המבקשת, אשר בכלל יוצר רושם של שטר שנפל על המבקשת כרעם ביום בהיר. גם מחדל זה איננו ביטוי לתום לב מצד המבקשת.

בנסיבות העניין איפה, אין כל הצדקה להארכת המועד להגשת ההתנגדות וכפועל יוצא מכך הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך של 1,500 ₪.

ניתנה היום, י"ד טבת תשע"א, 21 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.