נחום נ' ממן

פסק דין

בפני תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן – החוק).

כתב התביעה

האירוע נשוא התביעה התרחש ביום 27.7.11 בשטח הפעוטון אשר בהנהלת התובעת בישוב ביריה, עת ביצעה התובעת שיבוץ שבועי לעובדי הפעוטון. הדבר קומם את הנתבעת, והביאה להתנהגות תוקפנית באמרה "כי התובעת לא יודעת לעבוד בכלל וחסרת מקצועיות ועליה לסגור את הפעוטון", בתוספת אמירות כגון "ימים של כאב, סבל ותרופות" וזאת בנוכחות חלק מעובדי הפעוטון. הנתבעת אף הלכה ברחבי השכונה והשמיעה קללות באשר לטיבה של התובעת.

לדברי התובעת גם בחלוף הזמן ממועד האירוע, ממשיכה הנתבעת להכפיש שמה של התובעת ולהעליל עלילות באשר למתרחש בפעוטון, תוך ניסיונות לפגוע במקור פרנסתה של התובעת.

כתב ההגנה

3. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את נסיבות האירוע אשר תוארו בכתב התביעה, אך יחד עם זאת לא כפרה בכך שאמרה לתובעת: "אלוהים ישלם לך ולמשפחתך בתרופות". היא טענה כי כוונתה הייתה כי האל ישלם לתובעת כגמולה בשל התנהגותה שהביאה לסיום עבודת הנתבעת. לדידה אין באמירה זו משום לשון הרע. היא טענה כי התנצלה על דבריה, אך התובעת התעלמה מדבריה.

על פי גרסת הנתבעת, ביום האירוע, הודיעה התובעת לנתבעת על הפסקת עבודתה בפעוטון, במליום: "קחי את התיק שלך ועופי הביתה", תוך סירוב לתת לה מכתב פיטורין. הבת של התובעת, הפנתה לעברה אמירה בנוסח "טיפשה מטופשת" תוך שהיא דוחפת אותה בחוזקה אל מחוץ לפעוטון.

דיון והכרעה

5.בדיון ביום 21.2.13 העידה נועה חדד כי שמעה את הנתבעת מפנה כלפי התובעת אמירה בסגנון "שכל הכסף ילך לתרופות", וכי בעקבות התערבותה חזרה הנתבעת לתובעת והתנצלה בפניה.

6. תחילה יש לבחון האם באמירות נשוא התביעה יש בכדי להצמיח עילת תביעה על פי החוק, אשר בעקבותיה נגזרת שאלת זכאות התובעת לפיצוי וגובהו.

סעיף 1 לחוק מגדיר את תחומיה של לשון הרע:

לשון "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;"

סעיף 7 לחוק קובע כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע יוצר עוולה אזרחית. בענייננו, הנתבעת בכתב הגנתה הסכימה כי בעת ההתרחשות נכחו במקום שני מאזינים, בתה של התובעת ומטפלת נוספת, אשר לא העידו בפני.

7. המבחן לצורך קביעת היותו של הפרסום בגדר לשון הרע, הינו אובייקטיבי – בע"א 466/83 שאהה נ' דרדיאן, פ"ד ל"ט (4) 734, 740 (1986) נאמר: