נחום נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על פסק דין בית משפט לעניינים מקומיים בנתניה, ח"נ 11733-07-12, לפיו הורשעה המערערת בחנית רכבה שלא כדין במקום בו אסורה החנייה והאיסור מסומן בתמרור, עבירה לפי סעיפים 5(א)(17)לחוק העזר המועצה האזורית עמק חפר העמדת רכב וחנייתו.

העונש שגזר בימ"ש קמא לאחר שמיעת ראיות בתיק 500 ₪.

בנימוקי הערעור מציין ב"כ המערערת כי המערערת הורשעה בלא שהוצגו ראיות לחנייתה במקום בו החניה אסורה, והאיסור מסומן בתמרור.

נטל הבאת הראיות שהוטל על שכם המערערת על ידי ביהמ"ש שגוי.

הראיות שהונחו בפני בית המשפט לא ניתן להרשיע על פיהן.

ב"כ המשיבה מפנה אל המוצגים שהוגשו בבית משפט קמא לעדותו של הפקח לעובדה כי המערערת לא הביאה כל ראיה התומכת בגרסתה לפיה לא היה תמרור ברחוב דקר, הרחוב בו בוצעה העבירה, גרסתה לעניין הרחוב עצמו השתנתה מפעם לפעם. פעם הרחוב היה חד סטרי, פעם היה דו סטרי. בית המשפט לא מצא עדותה אמינה.

לגופו של עניין דין הערעור להידחות.

עיינתי בפרוטוקול הדיון בעדותו של המפקח ואני מפנה לעדותו מיום 16.6.13, עמ' 13 שורה 18 לפיה קיים תמרור איסור חניה ברחוב דקר. בהמשך העמוד מסביר הפקח כי מותר לחנות ברחוב דקר בבית ינאי רק אם אתה דייר ועל הרכב מצוי תו דייר, תו שהמועצה מספקת לתושב בית ינאי או תו אורח המקנה רשות לחנות באותו רחוב במהלך שבוע.

רכב המערערת חנה ברחוב דקר בלא שהיה עליו תו אורח גם לא תו דייר, הרכב צולם, התמונה התקבלה ת/2.

מצאתי לציין כי הפקח סיים עבודתו כפקח כשנה קודם למתן עדותו בבית משפט בתיק זה. בהמשך עדותו, עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 20 ועד סוף העמוד מסביר הפקח כי כשהוא נכנס לרחוב הוא בודק לפני משמרת את תקינות התמרור המוצב באותו רחוב ורק אחר כך מתחיל במשמרת ובודק אם אדם חונה בצד של התמרור או בניגוד לו. לדבריו כשמגיעים מדרך הים ופונים ימינה לרחוב דקר יש תמרור מצד ימין וגם מצד שמאל ועד לסוף הרחוב התמרור תופס. בסוף הרחוב ישנם 3 תמרורים, אחד, כשפונים ימינה יש תמרור שאוסר חניה בצד ימין. אם פונים שמאלה, איסור חניה בצד שמאל ואם עושים פרסה יש תמרור נוסף בצד ימין האוסר חניה לאורך הרחוב. רכב המערערת חנה בצד ימין. הפקח שרטט והוגש השרטוט ת/4.

בית משפט קמא קיבל עדות הפקח, שוכנע כי דבריו משקפים מצב הדברים כהווייתם, שוכנע כי המאשימה עמדה בנטל השכנוע והוכיחה באמצעות ראיות פוזיטיביות והעד מטעמה את היסוד העובדתי נשוא העבירה.

בית המשפט צדק כשקבע, כי המערערת לא הביאה ראיות לתמיכה בטענותיה.

לא מצאתי לקבל טענת ב"כ המערערת לעניין הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית. אני מפנה לעדות הפקח בעמ' 10 שורה 5 כי בכניסה ליישוב מצוי שלט בו כתוב כי בשבתות ובחגים אסורה הכניסה פרט לתושבי המקום. ואם היתה המערערת מחזיקה בתו אורח לא היתה מקבלת דו"ח. בשלט המוצב בכניסה ליישוב מוצגת מדיניות התביעה לעניין הסדרי החניה של תושבי המקום בסופי השבוע והנפקת תווי חניה המתירים להם ולאורחיהם האפשרות להחנות רכבים בסמוך לביתם.

לא מדובר כלל באכיפה בררנית.

בימ"ש ביסס הכרעתו על ממצאי העובדה ומהימנות ולא מצאתי להתערב בהם. שכן, לא עולה במקרה זה עניין חריג ויוצא דופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור.

ראה ע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) ניתן ביום 27.5.09. בעניין זה קיימת פסיקה נרחבת.

גזר הדין צודק, נכון וראוי הוא לאחר שהמערערת ביקשה להישפט נשמעו ראיות בתיק וכלל ידוע הוא כי לאחר דיון בית המשפט אינו כבול בסכום הקנס המצוין בברירת משפט והוא רשאי להורות על קנס גבוה יותר על פי שיקול דעתו.

לא מצאתי להתערב בגובה הקנס.

הערער נדחה.