נחום נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשת הנתבעת לדחיית התביעה מחמת התיישנותה.

התובעים, חקלאים, טענו בכתב התביעה, כי החזיקו בידם בטוחה מנהלית מאת הנתבעת להקצאת מלוא היתריהם להעסקת עובדים זרים והשלמת מלוא מכסתם להעסקת 4 עובדים זרים נכון לשנים 2001/2002 ו-2002/2003 בהתאם לעמידתם בקריטריונים ובכפוף להמלצות משרד החקלאות.

לגרסתם, כניסת העובדים הזרים אשר הוקצו להם בזמן הרלוונטי שובשה, הייתה חלקית ומאוחרת ונגרמו להפ ולמשק החקלאי שבבעלותם נזקים, פגיעה בגידולים קיימים וצמצום שטחי החקלאות שלהם.

למרות הבטחותיה, החליטה הנתבעת למנוע כניסת עובדים זרים ארצה ללא הצדקה מה שגרם לתובעים נזקים חמורים.

לטענת הנתבעת, כיוון שגם לשיטת התובעים, ההיתרים להעסקת עובדים זרים, אשר הוענקו להם היו לתקופות שבין השנים 2001 – 2002 ו- 2002 – 2003, הרי עילת התביעה התיישנה לאחר שבע שנים, תקופה שהסתיימה טרם הגשת התביעה דנן, ביום 25.8.10, והיה על התובעים להגישה לכל המאוחר ביום 31.3.10. זאת למדה הנתבעת מההיתר היחיד שצירפו התובעים לכתב תביעתם שהינו בתוקף עד ליום 31.3.03.

הנתבעת טוענת, כי גם בהתאם לבד"צ 5013/02 ארגון מגדלי הפרחים ואח' נגד מדינת ישראל, עליו מתבסס התובעים בסעיף 11 לכתב התביעה, אשר אפשר כניסת עובדים זרים לחקלאות בכמות מספקת עוד בחודש יולי 2002, היה על התובעים להגיש תביעתם עד לחודש יולי 2009.

עוד טוענת הנתבעת, כי הגשת התביעה לאחר תום תקופת ההתיישנות, עלולה לפגוע פגיעה קשה ביציבותה הכלכלית השלטונית ובנוסף, קיימת לה הגנה תקציבית אשר הוכרה על ידי בתי המשפט.

הנתבעת אף טוענת, כי כבר ביום 25.6.02 העמידו התובעים דו"ח נזקים מטעם שמאי אשר ביקר בשטח החקלאי של התובעים וקבע את נזקיהם. מאותו מועד היה על התובעים לכמת את נזקיהם. למרות כל אלה בחרו התובעים להגיש תביעתם לאחר תום תקופת ההתיישנות.

עוד טוענת הנתבעת, כי אין לקבל את טענת התובעים כי רק בחלוף למעלה משנה נגלו להם הנזקים הכלכליים האדירים. זאת, כיוון שכדי לעמוד בתנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות על התובעים לעמוד בארבעה תנאים מצטברים, שעליו להוכיחם:

א. להראות כי מדובר בעובדות שנעלמו מעיניהם.

ב. אלו חייבות להיות עובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התביעה.

ג. היעלם העובדות נבע מסיבות שאינן תלויות בהם.

ד. התובעים לא יכלו למנוע את אותן סיבות גם אילו נקטו זהירות מתאימה.

כיוון, כך הנתבעת, שאין מדובר בעובדות שנעלמו מעיני התובעים, אותן ידעו כתוצאה מדו"ח השמאי שניתן בשנת 2002, בו נקבעו עובדות הנזק.

לכן, לטענת הנתבעת, עילת התביעה דנן התיישנה כבר בשנת 2002 עם הוצאת דו"ח השמאי ולכל המאוחר ביום 31.3.03 מועד פקיעת היתר העסקה. לטענת הנתבעת גם אם מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום מתן ההחלטה בבג"צ 5013/02 ארגון מגדלי הפרחים ואח' נגד מדינת ישראל, ביום 19.6.02 הרי גם במקרה זה חלף מועד זה.

התובעים בתגובתם טוענים, כי נקבע מפורשות בפסיקה, כי העלאת טענת התיישנות על ידי המדינה מעוררת אי נוחות מול הפגיעה באזרח וכי ראוי שהמדינה תטען טענה זו בזהירות ובתום לב.

לטענתם, עילת התביעה, כלל לא התיישנה. יתרה מכך, הנתבעת משכה את ההליכים במקרים דומים והיה ביכולתה להגיע כבר לפני מספר שנים להסדרים עם מספר תובעים חקלאיים לגבי הנזקים שנגרמו להם. בכך גרמה לתובעים ולאחרים להגיע לתום תקופת ההתיישנות.

התובעים טוענים, כי בהתאם לבג"ץ 5013/02 הנ"ל הרי שהמועד הרלוונטי למרוץ תקופת ההתיישנות, הינו המועד בו יושם פסק הדין בפועל, המועד בו הגיעו העובדים הזרים לישראל. זאת, כך התובעים, מן הטעם שיש לעשות צדק עם האזרח הפשוט ולמנוע מהנתבעת להסתתר אחר טענות פרוצדוראליות. בכל מקרה, אין מדובר בסטייה ניכרת של תקופת ההתיישנות, אלא במספר חודשים בלבד. עוד לטענתם, אין לראות בחוות דעת השמאי לעניין נזקיהם, אשר נערכה ביום 25.6.02 כהערה ממצא אלא כהערה ראשונית בלבד ורק לאחר כשנה, בחודש דצמבר 2003 – ינואר 2004 נגלו להם נזקיהם.

הנתבעת בתשובתה, טוענת כי חלה עליה חובה להעלות טענת התיישנות מקום בו זו נדרשת, במקרים כגון התביעה דנן. זאת, כדי לשמור על אזרחי המדינה מניהול תביעות שמועד הגשתן התיישן והאיזון הראוי מחייב להביא למסקנה שדין התביעה להידחות בשל התיישנותה.