נחום נ' בר ואח'

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עתר התובע לחייב את הנתבעים בגין נזקים שנגרמו לו עקב חזרת הנתבעים מהסכמתם לאפשר לו למצוא שוכר חלופי לנכס ששכר מהם.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

התובע הוא ספר ששכר מהנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") נכס ששימש כמספרה, ברחוב אבן גבירול 77 בתל –אביב (להלן : "המושכר").

הסכם השכירות נחתם ביום 11/10/05, למשך שנה מיום 1/11/05, עם חמש תקופות אופציה שנתיות, היינו עד יום 1/11/11. שכר הדירה הועמד על כ- 2,600 ₪ לחודש.

בהסכם נקבע כי "במידה והשוכרים ירצו להעביר את העסק יהיה עליהם למצוא דייר חלופי אשר יעמוד בכל תנאי חוזה זה ויהיה מקובל על המשכיר".

בחודש אוקטובר 2010, לקראת תקופת האופציה החמישית, נפגשו התובע, רעייתו והנתבעים נוכח פניית התובע אל הנתבעים בנושא השנוי במחלוקת ביניהם. לשיטת התובע הפניה נעשתה בנוגע לרצונו להביא תחתיו שוכר חלופי ולשיטת הנתבעים הוא ביקש לבחון אפשרות להארכת השכירות ולבחון את שכר הדירה לתקופה שלאחר שנת האופציה האחרונה.

ביום 27/11/10 כשהחלה כבר תקופת האופציה החמישית, נשלחה לתובע טיוטת הסכם שבו העמידה הנתבעת את דרישתה לדמי שכירות על סך של 3,100 ₪, בצרוף מע"מ שישולמו מדי חודש בחודשו באמצעות המחאות.

נסתבר כי התובע חתם ביום 30/03/11 על זכרון דברים עם השוכר החלופי ולפיו הוא יקבל ממנו 70,000 ש"ח בתוספת מע"מ, כדמי פינוי המושכר.

במהלך חודש אפריל 2011, נערכה פגישה בנוכחות התובע ורעייתו, הנתבעים, ומר יוסי נחום שהוצע כשוכר חלופי (להלן: "השוכר החלופי") ואביו. הנתבעים דרשו מהשוכר החלופי שתשלומי שכר הדירה, ישולמו באמצעות חברת אשראי, ומשזה לא הסתייע, לא נחתם עמו הסכם שכירות.

משהסכם השכירות לא יצא לפועל, בוטל זכרון הדברים בין התובע לשוכר החלופי והתובע השיב לו את המקדמה ששילם.

משביקש התובע להציע שוכר אחר, הודיעו לו הנתבעים כי אין בכוונתם להמשיך להשכיר את המושכר לאחר שהתובע יפנה אותו, אלא למוכרו.

טענות הצדדים:

התובע טען כי הנתבעים חזרו בהם מהסכמתם לאפשר לתובע להביא שוכר חלופי וגרמו לתובע לאבד את תשלום דמי הפינוי, ואף גרמו לו עוגמת נפש.

לחילופין, עתר תובע לחייב את הנתבעים בפיצויים בגין הסתמכותו על הבטחתם לאפשר כניסת שוכר חלופי, לרבות בגין עלות פרסום בעתון, אומדן הפסדי עבודה בגין הצגת המושכר למתעניינים וניהול מו"מ, תשלום דמי שכירות לסיום שנת האופציה ועד מועד הפינוי ועוגמת נפש.

התובע טען כי הנתבעים פעלו ממניעים זרים וזאת על מנת להשכיר את המושכר לשוכר שישלם להם שכר דירה גבוה יותר, כפי שאכן אירע בפועל.

הנתבעים טענו ראשית כי אין כל אחריות של הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), שהינו בעלה של הנתבעת והסכם השכירות נחתם עמה בלבד, כמי שהיא בעלת המושכר יחד עם בני משפחתה וכמורשת מטעמם.

לגופו של עניין, טענו הנתבעים, כי השוכר החלופי שהוצג, לא הניח את דעתם בשל כושרו הכלכלי ועל כן לא הסכימו להשכיר לו את המושכר.

דיון והכרעה:

הצדדים חלוקים בשאלה האם בפגישה שנערכה בחודש אוקטובר 2010 בהשתתפות התובע, רעייתו והנתבעים, נדונה בקשת התובע להציע שוכר חלופי. הנתבעים טענו כי נושא זה לא עלה בפגישה, אלא דובר בה על הארכת הסכם השכירות לתובע. לדבר נפקות שכן בעקבות הפגישה נשלחה אל התובע טיוטת הסכם שכירות שבו הועמד שכר הדירה על 3,100 ₪ לחודש (כששכה"ד המקורי עמד על כ- 2,600 ₪) שאמור להשתלם בהמחאות חודשיות (ולא באמצעי אחר).