נזיקין ולשון הרע על רקע סכסוך משפחתי

פלילי כולל שלושה תנאים מצטברים כדלקמן: הראשון, קיומו של פסק דין חלוט, ועל כך אין מחלוקת; השני, פסק הדין מרשיע את הנאשם, זאת להבדיל מפסק דין מזכה, אשר אינו קביל כראיה לאמיתות תוכנו. שכן הממצאים בפסק דין מזכה הינם בבחינת עדות שמיעה, ואילו המסקנות שבו הן בבחינת עדות סברא, אשר שניהם אינם קבילים כראיה לאמיתות תוכנם. ראו: קדמי בעמ' 1555; ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (2012) פסקאות 30-33 לפסה"ד.

ככל שעסקינן בפסק דין המרשיע בחלק מן העבירות נושא כתב האישום הרי, שיתקבלו מתוכו כראיה אך הממצאים והמסקנות המתייחסים להרשעה, להבדיל מאלו שעליהן מבוסס הזיכוי החלקי. ראו: קדמי בעמ' 1556; התנאי השלישי הוא, היות אחד מבעלי הדין במשפט האזרחי "המורשע או חליפו". אף כאן אין קושי שכן ר', אשר הורשע באופן חלקי בהליך הפלילי הוא אחד התובעים בהליך דנן.

מהאמור עולה איפוא, כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה, דריסת ל' על ידי ר' נובעת מנהיגתו הרשלנית של ר', מהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנה. ר' אמנם רשאי היה לפנות אל בית המשפט בבקשה לנסות לסתור את קביעת בית המשפט המחוזי בעניין אחריותו לדריסה (ראו: סעיף 42ג לפקודת הראיות), אך משלא עשה כן אין הוא יכול כעת לכפור בקביעתו המרשיעה של בית המשפט המחוזי, ובממצאים עליהם היא נסמכת. בהמשך הדברים אבהיר אלו ממצאים עובדתיים ומסקנות נדרשו לבית המשפט המחוזי לשם הרשעת ר', וכיצד אלו משליכים על הדיון בטענת התובעים לאחריות הנתבעים לאופן ביצוע החקירה המשטרתית וכתב האישום שהוגש כנגד ר'.

מאידך גיסא, הנתבעים אינם מנועים מלכפור בממצאי פסק הדין הפלילי כלל ועיקר. זיכויו של ר', מחמת הספק, מעבירת האיומים, אינו מונע מהנתבעים לטעון שאכן בוצעה אותה עבירה. כמו כן אין בזיכוי, או למעשה בחזרת המדינה מהאישום בחבלה מכוונת, כדי למנוע מהנתבעים לעמוד על דעתם כי אכן הדריסה הייתה מכוונת. הדברים אף יפים באשר לקביעת בית המשפט המחוזי באשר לעוול שנגרם לשיטתו לר'. קביעה זו הינה, בכל הכבוד, בבחינת עדות סברא בהליך שבפני, ואינה קבילה כראיה.

ככל שהיה מעוניין ר' להיבנות מקביעותיו המזכות של בית המשפט המחוזי, היה בידו לעשות כן בדרך של פניה אל בית המשפט המחוזי בבקשה בהתאם לסעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. שהרי בקשה כאמור מוגשת אל הערכאה שדנה בהליך הפלילי, המטיבה להכיר את נסיבות המקרה, ואשר אף עקבה כיצד כל צד ניהל את עניינו. בהחלטתה מביאה אותה ערכאה בחשבון אף את אותם השיקולים שהנחו אותה בזכותה את הנאשם, לרבות את ביקורתה, ככל שקיימת, על התנהלות התביעה. השוו: ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 499 (1997). דא עקא, שר' בחר שלא לפנות אל בית המשפט המחוזי בבקשה כאמור, ובמסגרת ההליך שבפני אינו יכול להיבנות מקביעותיו המזכות של בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי, ואף מביקורתו על התנהלות המדינה.

סוגיה זו מובילה אל עניין קיומו של מעשה בית דין. ככל שלטענת התובעים יש בהליך הפלילי כדי להקים מעשה בית דין המקים השתק פלוגתא מכוחו מושתקים הנתבעים לטעון טענה זו או אחרת, הרי שיש לדחות גישה זו (סוגיית השתק העילה אינה רלבנטית כלל, שכן הנתבעים אינם תובעים מהתובעים מאומה, ואינם מבקשים להיבנות מעילת תביעה זו או אחרת). הדין הוא, כי ממצאים ומסקנות שנתקבלו בהליך פלילי אינם מהווים השתק פלוגתא בהליך אזרחי כנגד המדינה, וזאת חרף זהות הצדדים. ראו: ע"א 3580/06 עיזבון המנוח חגי יוסף נ' מדינת ישראל (2011) (להלן – "עניין יוסף") סעיף 95 לפסה"ד. ממילא לא יחול השתק פלוגתא כנגד הנתבעים מס' 1-2, אשר כלל לא היו צד להליך הפלילי, אלא שימשו כעדים ומתלוננים בלבד.