נוראל נ' אינו

פסק-דין

1.לפני תביעה כספית אשר במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעת בנזקי תאונת דרכים מיום 14.5.13 בסך 4,610 ₪ ברח' אייזיק רמבה בירושלים. התובע הינו הבעלים של רכב מסוג מרצדס 180 C מ.ר. 76-632-61 (להלן: "רכב התובע"). הנתבעת נהגה בזמנים הרלוונטיים לתביעה ברכב מ.ר. 43-926-56 (להלן: "רכב הנתבעת").

2.אליבא דגירסת התובע, כפי שנטענה בכתב התביעה, בעת שביקש התובע להיכנס למקום חנייה בנסיעה לאחור בעודו בעצירה מלאה, רכב הנתבעת שיצא ממקום חנייה בנסיעה לאחור מצידה השני של הדרך פגע עם חזיתו האחורנית בצידו השמאלי אמצעי של רכב התובע. בעדותו בפני העיד התובע, כי עצר את רכבו בטרם כניסה לחנייה זאת על מנת לאפשר לבנותיו לרדת מהרכב בטרם כניסה למקום החנייה.

3.הנתבעת לא הגישה כתב הגנה ואולם, התייצבה במועד הדיון והעידה אודות נסיבות האירוע הנטען בכתב התביעה. לדבריה, לא אירעה כלל תאונה וכי היא לא פגעה כלל עם רכבה ברכב התובע ולא הסבה לו נזקים.

4.לאחר שעיינתי בכתב התביעה על נספחיו ושמעתי עדויות הנהגים המעורבים באשר לנסיבות האירוע הנטען ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין הנני מעדיף את גירסת התובע על פני זו של הנתבעת. להלן נימוקיי.

ראשית ועיקר, עדותו של התובע נמצאה בעיני כעדות מהימנה. התובע מסר גירסה סדורה וקוהרנטית שנתמכה אף בחוות דעת שמאי רכב מוסמך שבדק את רכב התובע בסמוך לאחר קרות האירוע הנטען. כמו כן, עדותו נתמכה בטופס "הודעה על קרות תאונה" שמולאה מיד בסמוך לאחר האירוע. בהודעה מסר התובע גירסה מפורטת בצירוף תרשים באשר לאופן קרות התאונה. התובע זימן למועד הדיון אף את שתי בנותיו לעדות. אומנם, בנותיו לא העידו בפני. עם זאת, הנתבעת לא ביקשה לחקור אותן מחד, ולא הכחישה נוכחותן במועד קרות התאונה מאידך.

לעומתו, עדותה של הנתבעת נמצאה לא אמינה בעיני ובלתי סבירה. שכן, תיאור הנסיבות שאירעו לאחר התאונה אינן מתיישבות עם גירסתה, לפיה, כלל לא פגעה ברכב התובע. הנתבעת לא נתנה כל הסבר משכנע מדוע זה התובע ינהג כפי שנהג לו לא הייתה מתרחשת התאונה. ההסבר היחיד שנתנה הנתבעת הינו ניצול התובע את עובדת היותה אישה. לא מצאתי הסבר זה כטעם המניח את הדעת להתנהגות התובע כלפי הנתבעת מיד בסמוך לאחר קרות התאונה. התנהגות זו, ככל שהתרחשה, דווקא מתיישבת יותר עם גירסת התובע, לפיה, הנתבעת נסעה לאחור מבלי להבחין בו ופגעה ברכבו. כמו כן, אף מוקד הנזק ברכב התובע מתיישב לטעמי עם גירסת התובע.

5.נוכח האמור, סבורני, כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח גרסתו, לפיה, תוך כדי יציאה ממקום חנייה, רכב הנתבעת נסע לאחור ופגע עם חזיתו האחורית בצידו השמאלי של רכב התובע תוך גרימת הנזקים הנטענים והמפורטים בחוות דעת השמאי שהוגשה מטעם התובע.

6.על פי תקנה 45 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, "נוהג רכב לא יסיעו לאחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע סיכון או פגיעה, הטרדה או הפרעה". מכאן, כי על הנתבעת שנסעה לאחור היתה מוטלת האחריות לזהירות יתרה וליתן זכות קדימה לרכב התובע, זאת, על מנת למנוע כל סיכון או הפרעה או הטרדה או פגיעה ברכב התובע. משנה תוקף מקבלת חובה זו מקום בו מדובר במגרש חנייה בו שדה הראייה מוגבל ומצומצם. נוכח האמור סבורני, כי הנתבעת התרשלה בכך שנהגה בניגוד להוראות הדין ולא כפי שהיה מצופה מנהג זהיר וסביר לנהוג בנסיבות אלה. משכך, יש להטיל עליה את האחריות לנזקי התובע.

7.משכך, מצאתי לקבל את התביעה. הנני מורה, איפוא, לנתבעת לשלם לתובע סך של 4,610 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.6.13 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪.

המזכירות תדאג לשלוח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ד, 24 ינואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: