נור נ' אהרוני

החלטה

רקע

בקשת רשות ערעור לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות" או "החוק") על פסק בוררות שניתן על-ידי כב' הבוררת עו"ד גלית יוסף-עוז, אשר קבע כי המבקש ישלם למשיב שכר טרחה בסך 366,841 ₪ בגין טיפולו בהפחתת חוב דמי חכירה והיוון נכס עבור העותר. לחלופין, מבוקש לבטל את פסק הבוררות על יסוד העילות שבסעיף 24 לחוק.

תמצית טיעוני הצדדים

טיעוני המבקש

תמצית טיעוני המבקש היא כי כב' הבוררת חרגה מסמכותה כאשר הורתה מיוזמתה על הגשת ראיות נוספות לרבות חוות דעת מומחה, לאחר שלמעשה הסתיים שלב הבאת הראיות ומבלי שניתנה למבקש האפשרות להביא את טענותיו בעניין זה.

עוד מוסיף וטוען המבקש, כי שגתה כב' הבוררת כאשר לא פירטה את השיטה, האופן ודרך החישוב שלפיהם קבעה כי המשיב זכאי לשכר ראוי בגובה מלוא הסכום שתבע. לטענתו, הנחת היסוד שבבסיס פסק הבוררות, לפיה חוב דמי החכירה הופחת לסך של 17,941 ₪, שגויה ואינה מביאה בחשבון את הסך של 554,636.66 ₪ שאותו נדרש המבקש לשלם כתנאי למחיקת החוב.

כמו כן, טוען המבקש כי פסק הבוררות שגוי אף מהטעם שהמשיב לא הוכיח כי ההפחתה נעשתה כתוצאה מפעולותיו. לדבריו, המשיב ועדיו לא יכלו לומר על בסיס אילו טיעונים הסכים מינהל מקרקעי ישראל לחזור בו מדרישותיו ולהפחית את החוב לסך 17,941 ₪ לאחר שתחילה דרש 1,887,687 ₪, ועל כן לא הוכח כי מדובר בחיסכון אמיתי שהושג באמצעות המשיב, להבדיל מטעות שהוכרה על-ידי המינהל.

לבסוף, מעלה המבקש במסגרת בקשת רשות הערעור, טענות בעניין ביטול פסק הבוררות, ביניהן הטענה כי כב' הבוררת לא נימקה את קביעתה כי המשיב זכאי לשכר ראוי בגובה הסכום שתבע, זאת על אף שבהסכם הבוררות נקבע כי ניתן יהיה לערער על פסק הבוררות, ומכאן קמה חובה לנמק את הפסק.

טיעוני המשיב

תמצית טענות המשיב היא כי הנטל הרובץ לפתחו של מי שמבקש לערער על פסק בוררות הוא כבד וכי המבקש לא עמד בנטל זה. לדבריו, המבקש לא הצביע על הוראת דין שלא יושמה כנדרש, ועל כן לא מילא את תנאי הסף הנדרש בסעיף 29ב לחוק הבוררות.

לטענת המשיב, החלטת כב' הבוררת לאפשר לצדדים להשלים את ראיותיהם במספר עניינים, נעשתה על דעתם ובהסכמתם. המשיב מציין כי המבקש לא הגיש כל בקשה לביטול החלטת כב' הבוררת ואף נהג לפיה והגיש חוות דעת מומחה מטעמו - דבר המהווה למעשה הסכמה שבהתנהגות להחלטת כב' הבוררת.

בנוסף טוען המשיב כי על-פי הסכם הבוררות, לא כפופה כב' הבוררת לדיני הראיות ולסדרי הדין הנוהגים בבית המשפט, ולא הייתה כל מניעה מבחינה זו לאפשר לצדדים להשלים את ראיותיהם. יתרה מכך, לטענתו, גם אם טענותיו של המבקש נכונות אין בהן כדי לעבור את תנאי הסף הנדרש על-פי סעיף 29ב לחוק הבוררות לצורך מתן רשות ערעור, שכן אין בהן משום טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין.

זאת ועוד, לטענת המשיב, רוב טענותיו של המבקש ביחס לשכר הראוי נוגעות לאופן ההתחשבנות, לתוצאה החשבונית הסופית ולאחוזים הנגזרים מסכום ההפחתה. המשיב סבור כי טענות אלו אינן בגדר טעות משפטית כלל ודינן להידחות על הסף, אך אף אם היו מתקבלות הטענות, עדיין לא היה גורם הדבר עיוות דין למבקש, כמתבקש מהוראת סעיף 29ב לחוק.

כמו כן, טוען המשיב כי כב' הבוררת לא הייתה אמורה לפרט בפסק הבוררות תחשיב תיאורטי של שכר הטרחה הראוי, מאחר שפסקה למשיב את שכר הטרחה שתבע, הנמוך בעשרות אחוזים מבין כל התחשיבים שהונחו לפניה.

המשיב התייחס גם לטענות עובדתיות שונות שטען המשיב וציין, בין היתר, כי טענות אלו לא עלו בסיכומי המבקש לפני הכב' הבוררת.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטיעוני הצדדים על נספחיהם, לרבות פרוטוקולי הדיונים שהתקיימו לפני כב' הבוררת, וכן בפסק הבוררות, נחה דעתי כי יש לדחות, הן את הבקשה לערעור לפי סעיף 29ב, והן את הבקשה לביטול הפסק לפי סעיף 24 לחוק.

כדי לבוא בשעריו של סעיף 29ב לחוק הבוררות, על מבקש רשות הערעור להראות כי התקיימו התנאים הבאים: בפסק הבוררות נפלה טעות; הטעות הייתה ביישום הדין דווקא; מדובר בטעות יסודית; האופן המוטעה של יישום הדין גרם לעיוות דין.

כאמור, לטענת המבקש, חרגה כב' הבוררת מסמכותה כאשר הורתה על הגשת חוות דעת מומחה, לאחר שהסתיים שלב הבאת הראיות ומבלי שניתנה למבקש האפשרות להביא את טענותיו בעניין זה. המבקש סובר כי מדובר בטעות ביישום הדין, אשר פוגעת באובייקטיביות ההליך השיפוטי ואינה תואמת את שיטת המשפט האדוורסרי.