נוכח העדר תשתית ראייתית ושיהוי בהגשת התביעה לא תסגר תחנת דלק ביוקנעם.

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.             ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אמינוף), בו נדחתה עתירה מינהלית שהגישה המערערת, שמטרתה לגרום להפסקת פעילותה של תחנת דלק המופעלת על ידי המשיבה 4, במושבה יוקנעם.

רקע עובדתי

2.             המערערת, משאבות השלום בע"מ, הינה הבעלים של תחנת דלק במושבה יוקנעם. בסמוך לתחנת הדלק המופעלת על ידי המערערת שוכנת חלקת מקרקעין (גוש 11091 חלקה 7), הנמצאת בבעלות המשיבה 3, אגרא יקנעם, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן גם: המושבה). על חלקה זו מפעילה המשיבה 4, חב' שער דלק פיתוח וניהול (להלן גם: החברה), תחנת דלק מסחרית המשרתת את הציבור הרחב (להלן: תחנת הדלק). תחנת הדלק פועלת מכוח רישיון עסק שניתן לה על ידי המשיב 2, ראש המועצה האזורית מגידו (להלן: ראש המועצה) מכח חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968. תחנת הדלק מצויה בתחום סמכויותיה של המשיבה 1, היא הוועדה המקומית לתכנון ובנייה 'יזרעאלים' (להלן: הוועדה המקומית). במהלך השנים, העניקה הוועדה לתחנת הדלק היתרי בנייה שונים, שנועדו לאפשר לה להפעיל את המתקנים הנדרשים לפעולתה. המערערת היא מתחרה עיסקית לתחנת הדלק נשוא ענייננו בהליך זה.

ההליך בבית המשפט לעניינים מינהליים

3.             המערערת יזמה עתירה מינהלית כנגד המשיבים, וביקשה במסגרתה מספר סעדים: כנגד הוועדה המקומית - צו המורה לה לסגור את תחנת הדלק ולהפסיק את פעילותה, מאחר שהיא פועלת ללא היתר בנייה; לחילופין - אם ניתן היתר בנייה, לבטלו, בהיותו נוגד את הדין, ולהורות על סגירת התחנה והפסקת פעילותה; כן ביקשה המערערת סעד כנגד ראש המועצה להורות לו לבטל את רשיון העסק שניתן לתחנה, ולצוות על סגירתה.

           טיעון המערערת בעתירה המינהלית התבסס על טענה עובדתית בסיסית לפיה תחנת הדלק מופעלת בלא שניתן למשיבות 3 ו-4 היתר בנייה כדין להקמתה. כתוצאה מכך, גם רשיון העסק לתחנה הוצא שלא כדין, בהעדר היתר בנייה כדין. כנטען, רשיון העסק הוצא למכירת סולר בלבד, בעוד שהמושבה והחברה מוכרות בנזין לכל דיכפין; כן נטען, כי התחנה הוקמה במרחק שאינו עולה על 33.17 מ"ר מבית המגורים של משפחת וקנין המתגוררת בישוב, ובמרחק של 11.59 מ"ר ממגרש סמוך, שייעודו בנייה למגורים. זאת, בניגוד לסעיף 9.5 לתמ"א 18, הקובע תנאי של קיום מרחק מזערי של 40 מ"ר לפחות בין מתקניה של תחנת תידלוק לבין בתי מגורים ומוסדות ציבור, שקיומו מתחייב כתנאי למתן היתר בנייה. המערערת הוסיפה בעתירתה, כי היא מתחרה עיסקית של המשיבות 3 ו-4 וראוי להחיל עליהן את אותם כללים שהחילו עליה בשעתו לצורך קבלת היתרי בנייה, כדי למנוע תחרות בלתי הוגנת.

4.             המשיבים השיבו לעתירה כדלקמן:

           לתחנת הדלק הנדונה ניתן היתר בנייה עוד ביום 9.10.61; מפעיליה מחזיקים רשיון עסק כדין, ומאז 28.5.95 תוקפו של רשיון זה הוא לצמיתות. רשיון העסק אינו מגביל את התחנה למכירת דלקים מסוג מסוים, והטענה כי הרשיון מגביל את עיסוקה של התחנה לסולר בלבד, חסרת יסוד. כן נטען, כי מכח הוראת המעבר הכלולה בתיקון 2 לתמ"א 18, הוראות תכנית זו אינן חלות על ענין זה.

           עוד נטען, כי העתירה, בכל מקרה, לוקה בשיהוי רב ביותר של שנים רבות. תחנת הדלק הוקמה על פי היתר בנייה כדין עוד בשנות ה-60, ונעשו בה עבודות נוספות על פי היתר הרחבה במהלך השנים 1994-1995. שיהוי רב זה בהגשת העתירה, די בו כדי לדחותה על הסף.

5.             בית המשפט קמא דחה את העתירה.

           ראשית, הוא קבע כי העתירה נגועה בשיהוי ארוך וממושך. התחנה מתפקדת ברציפות מזה עשרות שנים, מאז 1961, והיתר הבנייה האחרון ניתן לה ב-1994, רשיון עסק ניתן לה בשנת 1998, ואילו העתירה הוגשה רק ב-2005. בנסיבות אלה, נוכח השיהוי הכבד בהגשת העתירה, דינה להידחות על הסף.

           חרף זאת, בחן בית המשפט את טענות המערערת גם לגופן; זאת, כדי לברר האם אפשר שהתרחשה בנסיבות הענין פגיעה בשלטון החוק, העשויה להצדיק, בנסיבות מסוימות, התייחסות שיפוטית לענין לגופו, חרף השיהוי הרב בהבאתו בפני הערכאות. בבחינת הענין לגופו, קבע בית המשפט קמא כי לא התרחשה כל פגיעה כזו, ויש לדחות את העתירה גם לגופה.

           בית המשפט קבע, כי, ביסודו של דבר, המערערת לקתה בחוסר בדיקת העובדות לאשורן בטרם הגישה את עתירתה. טענתה כי אין למשיבות 3 ו-4 היתר בנייה היתה מופרכת מעיקרא, וניתן היה לבדוק נתון עובדתי זה בנקל במשרדי הוועדה המקומית. רק בסיכומי טענותיה התייחסה המערערת לראשונה לטענה חלופית שלא נכללה כלל בכתב העתירה, לפיה ההיתר ניתן ל"תחנת תדלוק פנימית" על ההשלכות הנובעות מענין זה. בית המשפט דן, לפנים משורת הדין, בטענה זו ודחה אותה לגופה, תוך שציין כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. גם את הטענה בדבר רשיון עסק שניתן, כביכול, רק לתחנת תדלוק פנימית, דחה בית המשפט. אשר לטענה בדבר תחולתה של תמ"א 18 על הענין, קבע בית המשפט כי סעיף 10 לתכנית מיתאר ארצית לתחנות תדלוק תמ"א 18: שינוי מס' 2 - נוסח התשנ"ו-1996 (להלן: תמ"א 18 (תיקון מס' 2)), קובע כי הוראות התכנית, למעט הוראות לענין היתרי בנייה, לא יחולו על תחנות תדלוק שקדמו ליום התחילה ב-1996, ובכלל זה ההוראות המתייחסות למרחקים המזעריים על פי סעיף 9.5 לתכנית. מאחר שהתחנה בענייננו פועלת על פי היתר עוד משנת 1961, ממילא תכנית תמ"א 18 (תיקון מס' 2) אינה חלה עליה.

           עוד קבע בית משפט קמא בפסק דינו, כי משהתברר למערערת כי הוראות תמ"א 18 (תיקון מס' 2) לא חלות על עניינן של משיבות 3 ו-4, היא העלתה בסיכומיה טענה חדשה נוספת לפיה פרק ו' לתקנות רישוי עסקים (אחסנת נפט), התשל"ז-1976 (להלן: תקנות התדלוק), חל על הענין וקובע בתקנה 62 מרחק מינימלי שיש לקיים מפתח מיכל דלק לבין דרכים ומבנים, ומיכלי הנפט של החברה אינם עונים לקריטריון מרחק זה. בית המשפט קבע, כי גם טענה זו תלויה על בלימה, ומקורה ב"רשלנות רבתי בהכנת העתירה והסיכומים", כלשון בית המשפט. עיון בתקנה מראה כי המרחקים המינימליים המפורטים בתקנות מוגדרים שם במונחים של סנטימטרים ולא מטרים, כפי שסברה המערערת בטעות, ואין חולק כי מיכלי הנפט של החברה עומדים בקריטריונים של המרחקים הנדרשים על פי התקנות. העתירה נדחתה, אפוא, והמערערת חוייבה בהוצאות המשיבים.

6.             מכאן הערעור.

טענות המערערת

7.             המערערת מעלה בערעורה טענה לפיה היתר הבנייה שניתן למשיבות 3 ו-4 התיר להן להפעיל במקום רק זוג משאבות, והפיכת התחנה למסחרית נעשתה שלא כדין. לפיכך, כאשר תיקון 2 לתמ"א 18 נכנס לתוקף בשנת 1996, התחנה פעלה שלא כדין, וללא היתרים הנדרשים. מכאן, שהוראות המעבר של התיקון לתמ"א 18 אינן פוטרות את התחנה מתחולתן שכן הן חלות רק על תחנות ישנות שפעלו על פי היתרים כדין במועד תחילת תוקף התיקון, ולא על אלה שפעלו שלא כדין. מאחר שהתחנה פועלת, למעשה, ללא היתר כדין, חלות עליה הוראות תמ"א 18 (תיקון מס' 2) ובכללן ההוראה בדבר המרחקים המזעריים, שאיננה מקויימת על ידה. לפיכך, משהתחנה פועלת ללא היתר כדין, דינה להיסגר.

           המערערת מוסיפה, כי מאחר שהיתר הבנייה שניתן לתחנה אינו חוקי, ממילא גם רשיון העסק שניתן לה אינו כדין. חוק רישוי עסקים שם לו למטרה לשמור על בטיחות הציבור, למנוע סכנות ולאכוף את דיני התכנון והבנייה. כלל האינטרסים הללו נפגעים לאור קרבתה של תחנת הדלק לאזורי מגורים, ובשל דרך התנהלותה. לטענת המערערת, המשך פעילותה של תחנת הדלק מהווה מתן לגיטימציה לתופעת קיומן של תחנות הדלק הפועלות ללא ההיתרים הנדרשים, והיא מהווה מפגע בטיחותי, תברואתי, ותחבורתי הפוגע בציבור כולו. משכך, יש לחייב את ראש המועצה להורות על סגירת התחנה לאלתר.