נוימן נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על החלטת בית משפט לתעבורה בחיפה, אשר ניתנה ביום 19.9.11 ע"י השופט ש. בנג'ו בתיק המ"ש 3952-09-11.

המערער עוכב ביום 11.1.11 בשעה 22:50 בדרך הים בחיפה עקב זאת שנהג ברכב ועבר לכיוון הנגדי תוך שהוא חוצה קו הפרדה רצוף המסומן על פני הכביש ושבצידו הימני לא נמצא קו מקוטע וזאת בניגוד לתקנה 36 (ג) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

המערער קיבל לידיו את דו"ח ברירת המשפט שעל פיו היה אמור לשלם 500 ₪ תוך 90 יום.

ביום 14.9.11 ביקש המערער ארכה להישפט, תוך שהוא מעלה טענות ביחס לנסיבות ביצוע העבירה ולסימון הקו הרצוף על פני הכביש.

בית משפט לתעבורה דחה את הבקשה להארכת מועד תוך שהוא קובע כי תשלום הקנס מהווה הודאה בעבירה ונשיאת העונש הקבוע בצידה, הופך את פסק הדין לפסק דין חלוט שאין מקום להתערב בו.

עוד ציין בית משפט לתעבורה כי לא קיימים טעמים המניחים את הדעת לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה.

הערעור מופנה כנגד החלטה זו.

ראוי לציין כי המערער פנה בבקשה לבטול פסילת הרישיון למשך 3 חודשים, מכתב שהופנה למחלקת פניות נהגים במשטרת ישראל ובו ביקש החזרת הקנס ששולם בגין דו"ח ברירת המשפט בסך 500 ₪ וכן ביטול הנקודות שנזקפו לחובתו בעקבות עבירה זו. ביום 17.7.11 נשלח אל המערער מכתב ממחלקת פניות הנהגים ובו נאמר כי רואים במי ששלם את הקנס כמי שהודה ונשא את עונשו.

המערער מבקש לקבל את הערעור לבטל את החלטת בית משפט לתעבורה, להאריך את המועד להישפט ולתת לו את יומו בבית המשפט.

המשיבה מבקשת לדחות את הערעור כי אין בפיו של המערער נימוקים שיש בהם כדי להסביר את האיחור להגשת הבקשה להישפט. מה גם, שלא קיים כל חשש ממשי לעוות דין.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט לתעבורה, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערעור.

סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי" או "החסד"פ") קובע:

"(ח)שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג) או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230".

מנוסח הסעיף עולה, כי תשלום הקנס, מבטא הודאה בעובדות והרשעה בדין של המערער בעבירה בה הוא הואשם, קרי, התשלום הופך את הדו"ח לפסק דין של בית משפט לתעבורה. כך שעם חלוף המועדים הקבועים בדין, הופך פסק הדין לחלוט – ראו לעניין זה רע"פ 8927/07 סעד אבו עסב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.1.08).

העבירה המיוחסת למערער בוצעה ביום 11.1.11 ושבגינה הקנס כבר שולם. מששולם הקנס הופך הדו"ח לפסק דין חלוט שאין לבית משפט סמכות להתערב בו - ראו לעניין זה רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (1.5.2007); רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (29.1.08); רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל (10.11.08) ורע"פ 9540/08 עופר מוסברג נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 8.1.09) (להלן – "פס"ד מוסברג").

פועל יוצא מהאמור לעיל, כי מששילם המערער את הקנס, השתכללה הרשעתו בעבירה בה הואשם. המערער לא פעל על פי הוראות הדין ובמועדים שנקבעו בו, כך שתשלום הקנס הפך את הדו"ח לפסק דין חלוט וסופי.

מכל מקום, גם בהנחה שהקנס לא היה משולם, די בהעדר טעם מספיק לפרק הזמן הארוך שחלף בין המועד בו קיבל המערער את הודעת תשלום הקנס, לבין הפנייה לבית המשפט בעניין, כדי להביא לדחיית הבקשה.

סעיף 230 לחסד"פ קובע:

"הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו; בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו. ..".