נויבירט נ' דיק

פסק דין

הנתבע השכיר לתובעת ולאישה נוספת את דירתו שבתל אביב, ביום 1.5.10. לאחר כחצי שנה לערך, פנתה התובעת לנתבע וביקשה לצאת מהדירה ולהביא שוכר אחר, לדבריה, בשל קשיים כלכליים.

דמי השכירות שנקבעו בחוזה בין הצדדים הועמדו ע"ס 3,700 ש"ח. לטענת התובעת, הנתבע ביקש כי השוכר החלופי ישלם סך 4,400 ש"ח שכן לדבריו, שוק השכירות גאה באותה עת.

התובעת גורסת כי לא עלה בידיה להביא שוכר חילופי במחיר זה, שכן המחיר היה גבוה מהמקובל באותה עת, וזאת למרות שמספר לא מבוטל של שוכרים פוטנציאליים ביקרו בדירה, אך לא שכרו אותה, בשל המחיר הגבוה, לדבריה.

אין חולק, כי המחאה של התובעת, ע"ס 7,400 ₪, ז"פ 12.11.10, שנמסרה לנתבע בגין דמי שכירות, לא כובדה. לדברי התובעת, הדבר אירע בשל אותי קושי כלכלי מצידה, אך גם בשל כך שהנתבע, בהתעקשותו להעלות את דמי השכירות, מנע בחוסר תום לב את העברת השכירות לאחר.

אין מחלוקת גם, כי הנתבע פרע שיק בטחון ע"ס 3,700 ש"ח שהיה בידו, סכום אותו מבקשת התובעת להשיב לה. בנוסף עותרת התובעת להשבת פיקדון בסך 800 ש"ח בגין מקרר שהותירה בדירה, הוצאות משפטיות בסך 580 ש"ח וכן החזר ארנונה בסך 356 ₪ ששילמה עד 8.12.10, שכן לשיטתה עזבה את הדירה ביום 12.11.10.

הנתבע מצידו טוען כי התובעת לא עמדה בתנאי חוזה השכירות בנוגע להמצאת דייר חלופי, לא כיבדה שיק בגין דמי שכירות, לא הביאה דייר אף במחיר מופחת שלו הסכים (ראה מכתבי בא כוחו שצורפו לכתב ההגנה), וכן הותירה בדירה נזקים רבים.

עוד טוען הנתבע כי התובעת עזבה את הדירה רק ביום 27.11.10 ולא כנטען על ידה, וכי עלה בידו להשכיר את הדירה ביום 9.12.10 תמורת סך 3,600 ש"ח לחודש (ראה עדותו בעמ' 5 לפר' ש' 33).

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובראיות שהוצגו, ושמעתי את הצדדים, אני סבור כי דין התביעה להידחות.

סעיף 13 (ג) לחוזה השכירות בין הצדדים קובע, כי השוכר יכול להפסיק את השכירות 15 ימים מראש, ובלבד שימלא אחר התנאים הבאים:

"יביא שוכר אחר לשביעות רצונו המלאה של המשכיר";

וכן

"ישלם סכום של 1,200 ₪ כדמי טיפול מוסכמים עבור העברת המושכר לשוכר החדש";

במאמר מוסגר אציין, כי במהלך הדיון ביקשתי מהצדדים את העמוד השני של חוזה השכירות, שלא נסרק לתיק, ובהיסח הדעת המסמך לא סומן. אני מסמנו כעת את שני עמודי החוזה, למען הסדר, כ-נ/2.

אפתח במושכלות יסוד: התובעת היא זו שהחליטה, באמצע תקופת השכירות, כי היא חפצה לעזוב. הנתבעת היא זו שלא כיבדה המחאה בגין דמי שכירות עבור חודשיים, חד צדדית, תוך שהיא מודה שהדבר אירע בשל קושי כלכלי, למרות שלא נחתם חוזה עם שוכר חלופי.

ברור כי זכותו של הנתבע לעמוד על שוכר "לשביעות רצונו המלאה" כפופה לעקרון תום הלב. על פניו נראה כי לא ניתן להצדיק, במסגרת עקרון תום הלב, העלאת דמי שכירות לשוכר החילופי.

יחד עם זאת, הנתבע הסביר, והדבר מקובל עלי כדבר שהינו מן המפורסמות, כי חוזה שכירות נכרת בדרך כלל לשנה ולא לחצי שנה (התקופה שנותרה עד תום החוזה עם התובעת).

משכך, ברור כי בתום תקופת השנה היה זכאי הנתבע לבקש העלאת דמי שכירות, והסכמה להותיר את דמי השכירות על כנם - פירושה שלילה של זכות זו של הנתבע.

יש לזכור כי הגורם שעתיד היה לגרום לשלילה עתידית זו של זכותו – הינה התובעת, בשל רצונה לצאת מהדירה באמצע תקופת השכירות.

לכך יש לצרף את עדות הנתבע, המקובלת עלי, שנתמכה בצילום מתוך לוח דירות יד שניה (נספח ג' לכתב ההגנה) ולפיה באותה עת חלה עליה של דמי השכירות.