נוי נ' שמש

החלטה

פסק הדין ישלח לצדדים.

ניתנה והודעה היום ט' תמוז תשע"א, 11/07/2011 במעמד הנוכחים.

רם וינוגרד, שופט

פסק דין

עניינה של התביעה בדרישה של התובעת כי הנתבעת תתפנה מנכס ששכרה מהתובעת. בעקבות ההחלטה שניתנה ביום 3.7.11, במסגרתה נקבע דיון בתובענה להיום, הודיעה הנתבעת על פינוי הדירה שהתבצע בפועל בשעות הערב של יום 5.7.11. בנסיבות אלה הסוגייה היחידה שנותרה לדיון היא סוגיית ההוצאות בגין הצורך בפתיחת ההליכים וההתדיינות שקדמה להם.

התובעת טוענת שהנתבעת הפרה את החוזה הפרות מהותיות שגרמו לכך שהיא מסרה לנתבעת הודעת ביטול ודרישת פינוי ביום 23.4.11. לאחר שהודעה זו לא הביאה לפינוי הנתבעת, מסרה לידי הנתבעת מסמך ביום 5.5.11 לצורך סיום המחלוקת שביניהם, כאשר במסגרת אותו מסמך ביקשה שישולם לה שכר דירה עבור חודש מאי 2011 בסכום מופחת של 2,000 ₪, והנתבעת תתפנה בסוף חודש מאי. הנתבעת סירבה להתפנות, ולפיכך נשלחה הודעת פינוי שנערכה ע"י ב"כ התובעת ביום 22.5.11. בחלוף 7 ימים ממועד משלוח המכתב הוגשה התביעה שבפני.

לטענת הנתבעת הופיעה רטיבות בנכס ששכרה, וכתוצאה מהסבל שנגרם לה בשל הטחב שהופיע והתארכות הזמן עד לתיקון המפגע סוכם בין הצדדים על הפחתה של שכר הדירה ועל ויתור של חודש שלם של שכירות. עוד טענה הנתבעת, טענה שהועלתה ע"י באת כוחה ולא הועלתה קודם לכן ע"י הנתבעת עצמה בתכתובות, כי בין הצדדים שררה הסכמה לפיה יש להודיע חודשיים מראש על עזיבה או על פינוי של המושכר, ומאחר והמכתב מיום 23.4.11 לא נמסר לידה (בניגוד לגרסת התובעת), הרי שיש למנות תקופה זו מיום 23.5.11, הוא המועד שבו נמסר לידה מכתב ב"כ התובעת. מכאן שהפינוי נעשה לפני המועד שנקבע בהסכם, ולפיכך יש לראות דווקא את התנהגות התובעת כהתנהגות מפרה ולא את התנהגותה של הנתבעת.

בדיון היום טענו הצדדים באריכות, זה בכֹה וזה בכֹה, ואף התובעת והנתבעת עצמן הוסיפו על טענות באי כוחן. חלק ניכר מהמסכת הרחבה של הטענות אינו רלוונטי לצורך הכרעה בעניין הנקודתי שנותר להכריע, אף שההתנהלות בחודשים שקדמו להודעה על הפינוי יש בה כדי לשפוך אור על עילות הפינוי ועל השאלות הנוגעות להפרת ההסכם.

מתחלופת המכתבים וההודעות ניתן ללמוד כי אף אם לא התקבל המכתב מיום 23.4.11 בידי הנתבעת, הרי שביום 26.4.11 שלחה הנתבעת לתובעת מסרון ובו הציעה שתי אפשרויות חלופיות: האחת – תשלום חודש שכירות בסך 2,000 ₪ ופינוי ביום 1.6.11, והשניה – הישארות בנכס עד לתום ההסכם תוך תשלום דמי שכירות של 2,000 ₪ בלבד (הסכום שנקבע בהסכם הוא 2,700 ₪ לחודש). במכתב מיום 27.4.11 דחתה התובעת את ההצעה לפיה ישולם סכום של 2,000 ₪ עבור חודשיים (אפריל ומאי), והציעה שישולם סכום של 4,000 ₪ עבור שכר הדירה לשני חודשים אלה וסכום נוסף של 400 ₪ עבור חשבונות חשמל ומים. במכתב מיום 5.5.11 הודיעה התובעת לנתבעת שהיא נחושה בדעתה לסיים את הסכם השכירות לאחר שהתברר שהנתבעת סגרה את חשבונה בבנק ובכך הפכה את ההמחאות שהופקדו בידי התובעת לחסרות ערך. היא הודיעה על הסכמתה לפיה ישולם עבור חודש מאי סכום של 2,000 ₪ והפינוי יעשה בסוף החודש. על פני הדברים ניתן לראות בהצעה זו כקיבול של ההצעה שבמסרון מיום 26.4.11, ולפיכך יש לקבוע שבין הצדדים השתכלל הסכם מכוחו היה על הנתבעת לפנות את הנכס עד ליום 1.6.11. משנשאלה הנתבעת בדיון היום מדוע לא עשתה כן על אף שהציעה בעצמה להתפנות עד לאותו מועד, השיבה שלא עלה בידה למצוא מקום מגורים חלופי.

מעיון בכלל המסמכים עולה שהנתבעת הביעה הסכמתה לא פעם ולא פעמיים להתפנות מהדירה, אך זאת בכפוף לויתורים בנוגע לדרישות כספיות שונות (כך עולה גם מהמכתב בכתב יד שצורף כעמודים 22-23 לכתב ההגנה ומהאמור בפיסקה 8 למכתב ב"כ הנתבעת מיום 6.6.11). בכל אותה עת לא הועלתה הטענה לפיה עומדת לנתבעת תקופת פינוי של חודשיים ממועד ההודעה. טענה זו מסתמכת על התוספת בכתב יד לאחר סעיף 3.10 להסכם, העוסקת בעזיבה (הכוונה לעזיבה רצונית של הנתבעת) או בפינוי (שהוגדר בסעיף 11 להסכם ככולל פינוי "מחמת ביטולו של הסכם זה בשל הפרתו הפרה יסודית"). מכאן עולה המסקנה הלכאורית כי במקרה של פינוי בשל ביטול ההסכם כתוצאה מהפרה יסודית עומדת לשוכרת תקופה של חודשיים לצורך הפינוי. ספק אם פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הגיונו של ההסכם, ומתיישבת עם האמור בסעיף 10.4 להסכם. מאחר ואין מחלוקת שההסכם לא נערך ע"י עו"ד, וההערה בכתב יד הוספה ע"י הצדדים עצמם, נראה שיש לפרש אמירה זו בצורה טבעית בהתאם לכוונת הצדדים המשוערת, כך שתקופת חסד זו ניתנת במקרה של עזיבה רצונית של השוכרת או פינוי בהסכמה מטעמים של המשכיר, ולא במקרה של הפרה יסודית בשל אי תשלום שכ"ד, אי תשלום חשבונות והפרות נוספות שיוחסו לנתבעת. מכל מקום, מאחר ובמקרה דנא הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע למועד פינוי, הרי שלא נודעת עוד חשיבות למנגנון האפשרי שקבע החוזה. לא למותר לציין שההסכמה שבין הצדדים הושגה בכתב, כאשר ההצעה הועלתה על הכתב במסרון והקיבול נעשה באמצעות מכתבה של התובעת. לפיכך יש לקבוע כי השינוי בהסכם נעשה בכתב, ויש בו כדי לענות על דרישות סעיף 17.6 להסכם השכירות.

לנוכח המסקנה לפיה הוסכם על פינוי המושכר ביום 1.6.11, לא היה מקום למשלוח מכתב הדרישה ביום 23.5.11. האמור באותו מכתב חותר תחת ההנחה לפיה נחתם הסכם בין הצדדים, ונראה לכאורה ששני הצדדים גם יחד לא סברו שהסכם מחייב אכן נחתם, וזאת על אף שבפועל נעשו הצעה וקיבול.

בנסיבות אלה, וכאשר לא הוצג כל מסמך בכתב ממנו ניתן להסיק שהתובעת ויתרה על חודש שכירות בנוסף להפחתה של 700 ₪ משכר הדירה למספר חודשים, ועל רקע הקביעה בסעיף 17.6 להסכם לפיה כל שינוי צריך להיעשות בכתב, ניתן לקבוע שלתובעת עמדה עילת פינוי כלפי הנתבעת בשל ההפרה היסודית של ההסכם. שני הצדדים גם יחד הניחו, "בזמן אמת" ובתוך חיי החוזה, שעל הנתבעת להתפנות בתוך פרק זמן קצר, ומתוך ההתנהלות העולה מהתכתובת נראה שהסירוב לפינוי לא נשען על זכות חוזית כלשהי אלא על ויכוח כספי וניסיון של הנתבעת להחזיק בנכס כל עוד לא מצאה סידור אחר.

על רקע כל האמור לעיל, ומאחר והוצאות המשפט (הכוללות שכ"ט עו"ד) נתונות לשיקול דעתו של בית המשפט, וכאשר היה בידי הנתבעת להפחית הוצאות אלה לכדי מינימום אפשרי ואף לאיינן לו הייתה עומדת בדיבורה מחד, ומאידך היה לתובעת להמתין מעט בטרם משלוח הפניה הראשונה מטעם עורך דינה, וגם על רקע העובדות והטענות הנוספות שהוצגו במהלך הדיון ובנספחי כתבי הטענות והעובדה שהנתבעת התפנתה מיד לאחר קבלת ההחלטה מיום 3.7.11, אני פוסק לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל (לשניהם גם יחד) של 8,400 ₪.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן והודע היום ט' תמוז תשע"א, 11/07/2011 בהעדר הצדדים.

רם וינוגרד, שופט

הוקלד על ידי: נעמי שמואל התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: