נוי נ' קיבוץ גליל-ים ואח'

פסק דין

התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לכוורות ולדבורים שמגדל התובע.

רקע עובדתי:

1.התובע הוא דבוראי העוסק בגידול דבורים, ובבעלותו כוורות המוצבות באתרים שונים (תצהיר התובע ת/3; חוות דעת שמאי התובע, ת/1). התביעה דנן מתייחסת לנזקים שנגרמו לכוורות המוצבות באחד האתרים, 37 במספר.

2.הכוורות הנדונות הוצבו באתר מס' 9479 הממוקם על שטח של משרד הביטחון, ומצוי בסמוך למטע אפרסמון של קיבוץ גליל ים, הנתבע 1 (להלן: "הקיבוץ"). הכוורות הוצבו באתר בהתאם להיתר להחזקת מכוורת שניתן לתובע מהמועצה לייצור ושיווק דבש, היא הגוף המוסמך להנפיק היתרי רעייה לדבורים (סעיף 4 לתצהיר התובע; נספח ב' לתצהיר). כן ניתן אישור צה"ל שבשליטתו מצוי השטח בו הוצבו הכוורות (סעיף 5 לתצהיר התובע; נספח ג' לתצהיר). הכוורות מוצבות באתר מזה 6 שנים (חוות דעת שמאי התובע), הן צבועות בצבע לבן, ועל גביהן מצויים מספרו ופרטיו האישיים של המגדל (סעיף 6 לתצהיר התובע; תמונות נספח א' לתצהיר).

3.בתאריך 13/8/2012 או בסמוך למועד זה, נגרמה תמותה מוחלטת של כל הדבורים בכל 37 הכוורות. התובע נטל דגימות מהדבורים המתות, והעבירן למעבדה כדי לברר מה הסיבה שגרמה להכחדתן. בהתאם לתוצאות המעבדה, התברר שבדבורים נמצאו שאריות של חומר ריסוס מסוג דורסן (נספח ה' לתצהיר התובע).

4.התובע פנה לרכז המטעים בקיבוץ, מר משה דקל, דיווח לו על הנזק והלה הודה כי ימים ספורים קודם לכן בוצע במטע האפרסמונים ריסוס בחומרים מסוג דורסן ומסוג דיויפאן לצורך הדברת מזיקים (סעיפים 9 – 10 לתצהיר התובע). אין למעשה מחלוקת כי תמותת הדבורים נגרמה כתוצאה ממגע עם אותם חומרי ריסוס שרוססו במטע האפרסמונים.

5.התובע פנה למבטחת שלו, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, וזו שלחה שמאי לאמוד את גובה הנזק. ואולם לאחר בחינת הכיסוי הביטוחי נדחתה דרישת התובע, מהטעם שנזק ריסוס אינו מכוסה בפוליסה (סעיף 17 לתצהיר התובע). מכאן התביעה נגד הקיבוץ ומבטחת הקיבוץ, הנתבעת 2, כאשר לעניין הנזק, נסמך התובע על מסקנות שמאי המבטחת מטעמו (להלן ולעיל "שמאי התובע").

טענות הצדדים:

6.התובע טוען שהקיבוץ אחראי לתמותת הדבורים ועליו לפצותו על מלוא נזקיו. לטענתו, על הקיבוץ הנטל להוכיח שלא היה במעשיו או במחדליו התרשלות שיחוב עליה, וזאת הן מכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין, שעניינו חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים, והן מכוח סעיף 41 לפקודה, הדבר מדבר בעדו. התובע מוסיף וטוען כי גם ללא היפוך נטל הראיה, הוכחה רשלנותו של הקיבוץ. ובאשר לנזק – על הנתבעים לפצותו על מלוא נזקיו, הכוללים הוצאות טיפול והשמשת הכוורות ועלות רכישת 37 משפחות דבורים חדשות, הכל כמפורט בחוות דעת השמאי, ת/1.

7.הנתבעים טוענים שלא נפל כל פגם בהתנהלות הקיבוץ. חומרי הריסוס בהם נעשה שימוש הם חומרים מאושרים לשימוש, ולא ניתן לגדל את האפרסמונים (כמו כל פרי אחר) ללא ביצוע ריסוסים בחומרי הדברה. אנשי הקיבוץ לא ידעו שהכוורות מוצבות סמוך למטע האפרסמונים, והתובע מעולם לא הודיעם על כך ולא הזהירם. לו היה הקיבוץ מודע לקיומן של הכוורות, הוא היה מזהיר את התובע והנזק היה נמנע. לאור האמור, אין כל התרשלות בהתנהלות הקיבוץ, ולחילופין יש לייחס לתובע אשם תורם במידה מכרעת. ובאשר לנזק. מעדות התובע עולה שהוא לא רכש דבורים חדשות אלא נטל דבורים מכוורות אחרות שבבעלותו, ובנסיבות אלו, הוא לא הוכיח נזקיו, ומכל מקום אין הוא זכאי לפיצוי אלא לפי עלות ייצור הדבורים.

8.התובע העיד בעצמו, וכן העידו מטעמו השמאי מר שמעוני ומר ישעיהו ווייס, דבוראי, שערך חוות דעת מומחה לעניין הנזק, ת/2. מטעם הנתבעים העידו מר משה דקל, מרכז המטע בקיבוץ, והשמאי מר דב סומפולינסקי שערך חוות דעת נגדית לעניין הנזק שנגרם (להלן: "שמאי הנתבעים").

דיון:

אחריות:

9.מהראיות עולה כי אין מחלוקת שהנזק נגרם כתוצאה מחומרי הריסוס בהם נעשה שימוש במטע האפרסמונים של הקיבוץ. אין גם מחלוקת שחומרי הריסוס הם חומרי הדברה מסוכנים ורעילים (ראה למשל חקירתו הנגדית של מרכז המטע בקיבוץ, עמ' 17 שורות 9 – 14; חקירתו הנגדית של שמאי הנתבעים, עמ' 25 שורות 18 - 29). עוד עולה כי הקיבוץ מבצע כשלושה ריסוסים בשנה, כי ריסוס באותם חומרים בהם נעשה שימוש בריסוס זה נעשה בערך פעם בשנה (עמ' 18 שורות 30 – 32), ולמרות שהכוורות מוצבות במקום מספר שנים, מעולם לא נגרם נזק.

10.בנסיבות אלו אני מקבלת את טענת התובע כי יש להפוך את נטל הראייה ועל הנתבעים הנטל להוכיח כי לא נפל בהתנהגותם כל אשם בגינו יחובו. מסקנה זו מתבקשת הן מכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין, והן מכוח סעיף 41 לפקודה.

בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין: "בתובענה שהוגשה על נזק, והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן ....., וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראייה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". תובע המבקש להפוך את נטל הראייה צריך להוכיח את התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: (א) אירוע נזק; (ב) גרימתו על ידי דבר מסוכן (ג) הנתבע הינו בעליו או ממונה על הדבר המסוכן (ע"א 7877/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ). בענייננו הוכח שהדבורים ניזוקו, הוכח שהנזק נגרם כתוצאה מחומרי ההדברה וכי חומרי ההדברה הם חומרים מסוכנים, והוכח שהקיבוץ היה האחראי על חומרים אלו. לאור האמור, על הנתבעים הנטל להוכיח כי לא התרשלו.

11.אותה מסקנה מתחייבת גם מהוראות סעיף 41 לפקודה. הוכח כי הדבורים ניזוקו מחומרי הריסוס, אין לתובע ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות בגינן ניזוקו הדבורים, הנזק נגרם על ידי חומרי הריסוס שהיו בשליטתו המלאה של הקיבוץ, ובהתחשב בכך שלמרות שהכוורות הוצבו באותו המקום מספר שנים, ולמרות שבמשך אותם שנים בוצעו מספר ריסוסים, לא אירע מעולם כל נזק, נראה שהמקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהקיבוץ לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.

12. הנתבעים לא הוכיחו כי לא התרשלו כלפי התובע. הנתבעים הסתפקו בטענה שיש הכרח לבצע ריסוסים כדי למנוע מזיקים במטע האפרסמונים, שהריסוס בוצע בחומרים מאושרים ומותרים לשימוש, ושהקיבוץ לא ידע שבמקום מוצבות כוורות של דבורים. בכך אין די. היה על הנתבעים להוכיח כי נקטו באמצעים הנדרשים למניעת נזק, כשם שהיה עליהם לספק מידע ונתונים מדויקים לגבי נסיבות הריסוס הספציפי שבוצע. אלו לא הוכחו.

להוכחת טענותיהם הסתפקו הנתבעים בעדותו של מרכז המטע. אלא שמעדותו עלה שלא הוא ביצע את הריסוס אלא קבלן בשם סמיר ג'אבר (עמ' 14 שורות 24 – 25), קבלן המועסק עד היום על ידי הקיבוץ (עמ' 14 שורות 26 – 27). עוד עלה כי מרכז המטע עצמו לא נכח במקום לכל אורך הריסוס, אלא הוא הגיע רק פעמיים, בהתחלה ובאמצע הריסוס (עמ' 16 שורות 21 – 22).