נוה זילינגר נ' המוסד לביטוח לאומי - מדינת ישראל

פסק דין

1.בפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 28.4.09 וכן על ההחלטה החוזרת מיום 8.11.09 אשר השאירה על כנה את המועד הקובע לתחילת זכאותה של המערערת לגמלה 3.1.08.

2.בדיון בערעור שהתקיים בפני חזרה המערערת על נימוקי הערעור ואילו המשיב טען כי מבחינה משפטית, עניינית הועדה פעלה על פי פסק הדין ולא נפלה טעות משפטית.

3.בדיון לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון במסמכים ובפסק הדין שעל בסיסו חזר עניינה של המערערת לוועדה מיום 19.10.09 המלצתי למשיב לשקול מחדש עניינה של המערערת דוקא בשל חריגותו וכן לבחון במסגרת שיקוליו שיקולים של צדק.

בהמלצה פירטתי את ההגיון העומד מאחורי ההמלצה.

4.בעקבות המלצתי ביקש המשיב ליתן עמדתו עד ליום 1.1.11 וכן באם תשובתו תהיה שלילית יצרף את נימוקי תשובתו לערעור.

המשיב לא הגיש דבר עד המועד שנקבע לעיל ולמרות תזכורת ובקשת המערערת למתן פסק דין, נמנע המשיב מליתן תגובתו ו/או בקשה להארכת מועד ,למרות האורכה שניתנה לו עד ליום 20.1.11 . גם עד למועד כתיבת פסק דין זה לא הוגש דבר לתיק על ידי המשיב.

5.לאור התעלמות המשיב מהחלטות בית הדין ולאור בקשת התובעת ליתן פסק דין בהתבסס על המסמכים שבתיק ובהעדר תשובת המשיב, הנני נעתרת לבקשת המערערת ומקבלת את הערעור הן בשל העדר תשובת המשיב והן לגופו כפי שיפורט להלן.

6.כאמור המערערת נפגעה בגבה ביום 23.6.88 תוך כדי עבודתה בסאיטקס והוכרה ע"י המל"ל כנפגעת תאונת עבודה.

המערערת שבה לעבודתה וביום 9.3.05 שוב נפגעה בגבה תוך כדי עבודתה.

בעקבות הפגיעה נאלצה התובעת לעבור סידרת ניתוחים וטיפולים רפואיים וכאם חד הורית אינה יכולה לפרנס את עצמה ואת ילדיה.

ביום 23.6.05 הגישה המערערת תביעת החמרה למשיב ,אך הועדה הרפואית שדנה בעניינה, דחתה את התביעה ביום 29.8.05 וקבעה כי אכן מצבה הוחמר אך לא כתוצאה מהתאונה של 1988.

עקב ההחלטה הגישה התובעת תביעה כנגד חברת כלל בבית משפט השלום בהרצליה. מומחה רפואי חיצוני שמינה בית משפט השלום וכן מומחה רפואי מטעם חברת הביטוח כלל בה היתה מבוטחת, קבעו כי ההחמרה במצבה של המערערת הוא בהמשך ישיר לתאונה משנת 1988.

בעקבות קביעת הרופאים בתיק בית משפט השלום ובהסתמך עליהם פנתה התובעת שוב למל"ל ב- 3.1.08 בתביעה להחמרה נוספת אך הועדה ביום 21.7.08 דחתה את התביעה.

ביום 4.12.08 הוגש ערר וועדה רפואית לעררים קבעה למערערת 45% נכות לצמיתות מ- 3.1.08.

הועדה התעלמה מהוראות סעיף 37 א' לתקנות וכן לכל השתלשלות האירועים והדחייה הראשונה של תביעה ע"י המל"ל להחמרה עוד משנת 2005 וקבעה באופן את מועד תחילת ההחמרה 3.1.08 .

בערעור שהוגש לבית הדין בתיק 3471/09, ניתן פסק דין אשר החזיר את עניינה של המערערת אל הועדה על מנת שתבחן פעם נוספת את ענין מועד התחולה ובפרט הופנה לכך כי נותחה בשנת 2005.

הועדה בהחלטתה מיום 8.11.09 קבעה שוב כי תאריך התחולה צריך להיות על פי התקנות מועד הפניה להחמרה וכי הועדה אינה יכולה לחזור אחורה בתאריך.

הכרעה

7.לאחר שבחנתי את הוראת סעיף 37 א' לתקנות וכן את העובדות החריגות שבתיק זה ובשים לב לעובדה כי המערערת פנתה במועד מלכתחילה ביום 23.6.05, בבקשה להחמרת מצב לאחר האירוע והניתוחים שעברה ונדחתה ע"י המל"ל, הרי שכעת משנקבע באופן פוזיטיבי לקשר סיבתי ישיר בין אירוע התאונה והניתוחים ב-2005 לתאונה מ- 1988, ובנוסף מהגישה המערערת בקשה להחמרה במועד, היה על הועדה לקבוע כי התאריך לתחילת הנכות הוא מ- 9.3.05 ולא כפי שקבעה.