נוה ואח' נ' שמרי ואח'

החלטה

הנתבעים סבורים כי על ביהמ"ש להורות על סילוק התובענה על הסף (להלן: "בקשת הסילוק"). תגובת התובעת ותשובת הנתבעים נתקבלו.

לאחר שבחנתי כתבי הטענות, סברתי כי אין זה נכון ואף בלתי ראוי, להכריע בעתירה אך על יסוד כתבי הטענות. שכן, הנתבעים טוענים בין היתר להתיישנות תביעתה של התובעת.

טענת ההתיישנות שבפי הנתבעים שזורה טעונים ורבדים עובדתיים, לא מעטים, שלטעמי אלו כשלעצמם, מצריכים בירור, טרם קביעת ממצא שיפוטי בנוגע לתוקפה של טענת ההתיישנות. לכך אתייחס ביתר פירוט להלן.

באשר לטענות הסף האחרות, שבפי הנתבעים:

א. טענת השיהוי – הנתבעים סבורים, כי התובעת הגישה תביעתה כאן, ביום האחרון בו הותר לה לעשות כן, כעולה מהחלטתי מיום 12.9.10. עוד נטען כי, במסגרת תביעתה, מעלה התובעת טענות, הנוגעות לעילת המעצר והליכי החקירה שבוצעו כנגד המנוח וכי הגשת התביעה במועד בו הוגשה, חושף הנתבעים לאפשרות גרימתו של נזק ראייתי משמעותי.

אינני סבורה, כי הגשת התובענה אך ביום ה-45 של מניין הימים שניתן לתובעת לצורך כך, עולה כדי שיהוי, שהרי עדיין התובעת מצויה במסגרת סד הזמנים שקבע ביהמ"ש.

באשר לנזק הראייתי, אף אם צודקים הנתבעים בטענתם, כי הואיל ומדובר בתביעת נזיקין עקב אירוע מעוול כנטען, שארע לפני למעלה מעשור, יש בהגשת התביעה, בעיתוי שבו היא הוגשה, משום גרימת נזק ראייתי רב, אין בכך כדי להצדיק התעלמות מוחלטת מהשתלשלות העניינים, שהביאה, סופו של יום, להגשת התובענה אך ביום 27.10.10.

יתכן כי לולא נחתם הסכם פשרה בין הנתבעים לבין חלק מיורשיו של המנוח, אשר לימים קיבל אף תוקף של פס"ד, יתכן והתובעת לא הייתה נזקקת להגיש הליך עצמאי מטעמה, כל שכן במועד בו הוגש. לנוכח העולה מהחלטתי מיום 12.9.10, ניתן לומר כי אף הנתבעים "לא טמנו ידם בצלחת" ביצירתו של הנזק הראייתי או חלק ממנו.

ב. מעשה בי-דין ומניעות – טענה זו, אינה אלא שכפול של הטענה שטענו הנתבעים בפניי ואליה התייחסתי מפורשות במסגרת החלטתי מיום 12.9.10.

הואיל ואין חולק כי לתובעת זכויות בעזבון המנוח והואיל וזכויות אלו לא זכו להגנה ולהתייחסות במסגרת הסכם הפשרה, כי אז וודאי שהסכם הפשרה, כשלעצמו, אינו מונע פתחון פה מהתובעת ובוודאי, שאינו יוצר מניעות, בפני זכותה לתבוע מכח זכויות אלו.

ג. חוסר תום לב, טורדנות ומניעות – הנתבעים טוענים, כי התובעת מנסה לרפא מחדליה הדיוניים באמצעות הגשת תביעה זו, תוך שהיא מעלימה מידיעת ביהמ"ש הליכים שונים, בהם נקטה. בנוסף נטען, כי בניגוד להחלטת ביהמ"ש, במסגרתה נתבקשה התובעת להקדים וליתן מענה לטענות הסף, מאנה התובעת מעשות כן.

בכל הכבוד הראוי, בשורה של החלטות ביניים קבעתי, כי התנהלותה של התובעת בהליכים השונים, שהתקיימו אף לבקשתה, עשויה, בבוא העת, לקבל ביטוי בסוגיית ההוצאות ובוודאי, שאין באלו משום חוסר תום לב, היורד לשורשו של הליך, אשר כשלעצמו די בו, כדי להצדיק סילוק ההליך, עודו באיבו.

ברי, כי, לו היה ההליך מובא בפני מותב אחר, היה מקום לצפות מהתובעת כי בפתח תביעתה, תפרוס מלוא המסכת העובדתית, שהביאה אותה להגיש תביעתה הנזיקית אך בחלוף למעלה מעשור שנים, ממותו הטראגי של המנוח. אולם, כפי שהדגשתי וקבעתי בהחלטתי מיום 12.9.10, משעה שהוריתי על יצירת זיקה בין ההליך כאן ובין ההליכים הקודמים המסיבים עצמם לאותו אירוע, אינני סבורה כי העדר מידע מלא מצד התובעת ביחס להליכים קודמים, עולה כדי חוסר תום לב מצידה.

ד. באשר לשיקולי מדיניות ראויה, אין לי אלא להפנות להחלטתי מיום 27.5.10, במסגרתה קבעתי כי מקרה זה הינו בכלל המקרים, בהם יש ליתן עדיפות לשיקולי צדק על פני שיקולים דיוניים, הן בשל העובדה, כי עובר למתן פסה"ד לא נודעו כלל העובדות לביהמ"ש, ואילו נודעו בעיתוי הנזכר, קרוב לוודאי שביהמ"ש היה מוצא לנכון לסייג תוקפו של פסק הדין כחל ביחסים שבין הצדדים להסכם וביניהם בלבד. במיוחד, כאשר ילדיו של המנוח והנתבעת 6, אינם מתכחשים לזכויות התובעת בעיזבון המנוח.

ה. לעניין ההתיישנות התלויה ועומדת מעל וכנגד התביעה – לטענת הנתבעים, עילת התביעה נעוצה בשרשרת אירועים שלטענת התובעת התרחשו בליל ה-9.4.00, כך שהגשת ההליך אך ביום 27.10.10, דהיינו – בחלוף 10 שנים ויותר ממועד האירועים הנטענים, עשויה להציב מחסום בלתי עביר בפני התובעת, בדמות חלוף תקופת ההתיישנות.

התובעת מצידה סבורה כי פסק הדין, שניתן במסגרת ת.א. 1071/07, לא ערך הבחנה, שהכרחי היה לעשותה, בין זכויות האלמנה בעיזבון ובין זכויות ילדי המנוח בעיזבון. על כן גם את התביעה כאן ראוי וצריך לייחס למועד בו הוגשה תביעת העיזבון מלכתחילה, דהיינו, ל- 30.3.07. מועד זה, חל להיות טרם חלוף תקופת ההתיישנות, שכידוע הסתיימה במקרה דנן ב-9.4.07.

אכן לא יימצא חולק לקביעה כי מירוץ ההתיישנות מתחיל להימנות ממועד היווצרות העילה, קרי מותו של המנוח.

יחד עם זאת, בהחלט תיתכן אפשרות כי במירוץ הזמן שבין אירוע המוות לבין מועד הגשת התביעה מטעם התובעת, התקיים "אירוע מפסיק" כמשמעות מונח זה על פי האמור בפרק שלישי לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

אם אכן בחרה התובעת בראשית ההליך, מושא ת.א. 1071/07, מטעמיה שלה, שלא ליטול חלק בתביעת העיזבון, ברור כי בחלוף זמן מה, וטרם מתן פס"ד בהליך, ביקשה להודיע, כי הינה מיוצגת וכי הינה מעוניינת ליטול חלק פעיל בהליך. כך שתיתכן פרשנות שיפוטית, לפיה בחירתה של התובעת ליטול חלק בהליך במועד בו הודיעה לביהמ"ש, עצרה את מירוץ ההתיישנות ואף יכול ותיוחס למועד הגשתו של ההליך במקורו.