נואמה ואח' נ' קיים ואח'

החלטה

לפני בקשת רשות להתגונן.

המשיבים הם בעלי הזכויות בדירה בעיר מודיעין (להלן: הדירה). בין הצדדים נחתם ביום 2.7.08 הסכם שהוכתר כהסכם למתן רשות לשימוש בדירה לתקופה של שנה, החל מיום 15.8.08 וכלה ביום 14.8.09 (להלן: ההסכם). בין היתר נקבע כי על המבקשים לשלם למשיבים "דמי שימוש" מראש עבור שנת מגורים בסך של 60,000 ₪.

ההסכם (סעיף 3 ) קובע כי תקופת השימוש תהיה בת שנה אחת עם אופציה להארכה (סעיף 4). הפעלת סעיף האופציה מותנית בכך שתהיה הסכמה הדדית להארכת תקופת ההסכם וכן כי המבקשים יודיעו על רצונם במימוש האופציה חודש מראש. עוד נקבע בהסכם (סעיף 16) כי על המבקשים להעביר למשיבים ערבות בנקאית בסך 20,000 ₪ אשר עד כה לא הועברה למשיבים ועל כך אין חולק.

המשיבים טענו בכתב התביעה כי לקראת תום תקופת ההסכם התגלעו ביניהם מחלוקות והם (המשיבים) הודיעו למבקשים כי אינם מעוניינים להאריך את ההסכם לשנה נוספת. לפיכך נטען כי כבר ביום 14.8.09 הגיע ההסכם לקיצו ועל המבקשים להשיב למשיבים את הדירה. עוד טענו המשיבים בהקשר זה כי המבקשים אינם שוכרים את הדירה אלא הם במעמד של ברי רשות בדירה בלבד ומכאן שהמשיבים רשאים להפסיק ליתן להם רשות להוסיף ולעשות שימוש בדירה, כפי שאכן נעשה. בד בבד עם הגשת התביעה הגישו המשיבים עתירה לפיצול סעדיהם.

עיקר טענות המבקשים

המבקשים העלו בבקשתם מספר טענות שמתוכן ראיתי לדון בהרחבה רק בחלק מהן. טענה ראשונה אותה מעלים המבקשים היא, כי ביום 7.7.09 התקיימה שיחת טלפון בין מבקשת 2 למשיב 1 בה הוסכם הדדית להאריך את תקופת השכירות בשנה. בשיחה מאוחרת יותר לשיחה האמורה טען המבקש 1 בתצהירו כי המשיב 1 אמר לו שלמעשה איננו מעוניין להמשיך ולהתיר את השימוש בדירה למבקשים שכן הוא ואשתו מעוניינים לגור בה. טענה נוספת אותה מעלים המבקשים היא, כי חרף ניסוחו של ההסכם כהסכם למתן רשות לשימוש בדירה הרי שלמעשה מדובר בהסכם שכירות לכל דבר ועניין. בשולי הדברים מצוין לעניין הערבות כי זו אכן לא נמסרה למשיבים אולם זאת משום שהמשיבים לא דרשו את השטר. כן טענו המבקשים טענת קיזוז בסכום של 68,470 ₪ שמתוכם 50,000 ₪ הם פיצוי בגין עגמת נפש.

במועד הדיון נחקר המבקש 1 על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. ב"כ המבקשים חזרה בין היתר על הטענות שפורטו בתמצית לעיל. ב"כ המשיבים טען כי יש לדחות את הבקשה שכן המשיב גמר אומר לא להרשות את המשך השימוש בדירה למבקשים עם תום תקופת ההסכם. עוד נאמר כי המבקשים לא ראו לצרף כל ראיה לתמיכה בטענה כי המשיב הסכים להאריך את תקופת השימוש בדירה. מאידך, נטען, גם המבקש ציין בתצהירו כי המשיב הודיע לו שהוא אינו מתכוון להוסיף ולהתיר לו את השימוש בדירה.

דיון ומסקנות

המחלוקת העיקרית נוגעת לקיומה של הסכמה בין הצדדים להארכת תקופת השימוש בדירה. המבקש ציין בתצהירו כי בין המבקשת למשיב התקיימה שיחה שבעקבותיה הסכים המשיב להאריך את משך השימוש בדירה. נקודה זו בגרסתו של המבקש לא נסתרה. אכן, הוכח כי בשיחה מאוחרת יותר עם המבקש ציין המשיב כי איננו מוכן עוד להוסיף ולהתיר למבקשים את השימוש בדירה. עם זאת ברי כי משעה שניתנה כבר הסכמת המשיב (על פי הנטען) קודם לכן הרי שהמשיב נתפס על הסכמתו והוא איננו יכול עוד להתנער ממנה. במלים אחרות: עם מתן ההסכמה הנטענת השתכללה זכותם של המבקשים לממש את האופציה הנתונה להם באופן שחזרה מאוחרת של המשיב מהסכמה זו מהווה, לכאורה, הפרת הסכם. ההסכם אינו קובע צורה ייחודית למתן הסכמת המשיב להמשך השימוש בדירה ואין מניעה להוכיח קיומה של הסכמה בעל פה בין הצדדים בנסיבות כאלה.

אין צורך לדון בטענות הצדדים לגבי אי מתן הערבות שכן בכתב התביעה לא הועמד עניין זה על ידי המשיבים כעילה לסילוק ידם של המבקשים מן הדירה.

נוכח האמור לעיל אין נפקות לשאלה אם הצדדים הכתירו את זכויות המבקשים על פי ההסכם כזכויות של ברי רשות או כזכויות שוכרים. גם זכותם של המבקשים כברי רשות – בהנחה וניתן לראות בהם ברי רשות ולא שוכרים – ניתנת להארכה על פי האמור בהסכם, אשר על פי הנטען התקיימו התנאים המשכללים את זכות המבקשים לדרוש את הארכת תקופתו.

עם זאת, ולמעלה מן הנדרש, לא אוכל להימנע מלהעיר כי לטעמי ההסכם במהותו הינו הסכם שכירות לכל דבר ועניין ובנסיבות אלה חשובה פחות הכותרת שבה בחרו הצדדים להכתירו.

לאור כל האמור ניתנת למבקשים רשות להתגונן. התצהיר התומך בבקשה ישמש כתב הגנה. התיק יועבר למנ"ת לשם ניתובו למסלול המתאים. הוצאות הליך זה יקבעו בהתאם לתוצאות.

ניתנה היום, י' שבט תש"ע, 25 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: