נו רסט בע"מ נ' ו.מ.לתכנון ובניה אצבע הגליל

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (כב' סגן הנשיא י' בן-חמו) מיום 22.10.2009

פסק דין

כב' סגן הנשיא א' אברהם

1.תחילתו של הסכסוך בין בעלי הדין, בתביעה לתשלום היטל השבחה שהגישה המשיבה (היא המערערת שכנגד, ולהלן - "המשיבה" או "הועדה") נגד המערערת 1 (היא המשיבה שכנגד 1, ולהלן "נורסט") ונגד ה"ה חנה המאירי, ארנה צרפתי ודליה מנו ז"ל (שלוש אלה הן אחיות, ולכן אכנה אותן, להלן, "האחיות", הן המערערות והמשיבות שכנגד 2-4). בפתח הדברים אביא תמצית של השתלשלות העובדות הצריכה לנו.

2.ביום 29.6.1991 נכנסה לתוקף תכנית ג/5626, ששינתה את יעודה של חלקה 32 בגוש 13949 ("החלקה" או "המקרקעין").

בשעתה היתה משפחת מזרחי הבעלים של מחצית הזכויות בחלקה, כאשר במחצית האחרת אחזו האחיות, יחדיו.

ביום 17.8.1995 מכרה משפחת מזרחי את זכויותיה בקרקע לנורסט.

ביום 4.6.2001 מכרו נורסט ושלוש האחיות את זכויותיהן בחלקה לחברת די.אס. סנטר הגליל בע"מ.

3.בחודש יוני 2001 שילמו המערערים היטל השבחה בסך של 404,222 ₪ וקיבלו מידי הועדה אישורים לפיהם אין מבחינת הועדה מניעה לרישום המכר בלשכת רישום המקרקעין. והנה חרף הדברים הללו הגישה הועדה, בשנת 2006, תביעה נגד המערערים לתשלום יתרת היטל ההשבחה כשהיא טוענת, כי דרישת התשלום משנת 2001, אותה שילמו כאמור המערערים, יסודה בטעות.

פסק הדין קמא

4.התכנית משנת 1991 השביחה את הקרקע, על כך אין חולק. החיוב בהיטל השבחה, הנובע מתכנית זו, חל בעת מימוש הזכויות בקרקע. מועד המימוש, במקרה שלפנינו, הינו מועד מכירתן של הזכויות בקרקע.

ככל הנוגע לאחיות אין חולק, כי מועד המימוש הוא היום בו הן מכרו את זכויותיהן בקרקע לדי. אס. סנטר הגליל בע"מ, קרי ביוני 2001. אשר לנורסט (על אף שגם היא מכרה לדי. אס. הנ"ל את זכויותיה יחד עם האחיות) קבע בית המשפט קמא, כי מימוש הזכויות, ככל הנוגע לה, חל ביום בו היא רכשה את הקרקע מאת משפחת מזרחי, משמע שנת 1995. בקצירת האומר אציין, כי נורסט טענה, בשעתה, כי היטל השבחה חל על המוכרת, משמע על משפחת מזרחי, ולא עליה, ומכאן שאין יריבות בינה לבין הועדה. בית המשפט קמא דחה טענה זו כשהוא נשען על מחויבותה של נורסט, בהסכם הרכישה שנחתם עם משפחת מזרחי, ליטול עליה את תשלומו של היטל השבחה. זוהי, אפוא, קביעתו של בית המשפט קמא, ועליה לא בא ערעורה של נורסט, ולכן זו תהא נקודת המוצא העובדתית בענייננו, משמע שנורסט חייבת בהיטל ההשבחה, ומועד מימוש הזכויות ככל הנוגע לנורסט חל ביום בו היא רכשה את זכויותיה בחלקה מאת משפחת מזרחי, משמע שנת 1995.

5.משנדחתה טענתה של נורסט להעדרה של יריבות באה טענתה החליפית, לפיה התביעה נגדה התיישנה, באשר עילתה נולדה בשנת 1995 (כקביעת השופט קמא), והתביעה לא הוגשה כי אם בשנת 2006. השופט קמא דחה גם טענה זו להתיישנות התביעה כשהוא מנמק את טענתו בשתיים: האחת – משום שההתיישנות היתה שלא מדעת, והשניה – משום הודאתה של נורסט בקיומו של החוב, הודאה שהפסיקה את מירוץ ההתיישנות.

6.ועוד טענו המערערים, כי הועדה לא רשאית היתה להגיש תביעה כספית נגדם, הואיל ובעניינם קיים מנגנון הקבוע בחוק, של מינוי "שמאי מכריע". בית המשפט קמא דחה טענה זו כיוון שלטעמו החמיצו המערערים את זכותם לערור על שומת ההיטל, ומכל מקום מחלו על זכותם למינוי שמאי מכריע. כיוון שכך עמדה לועדה זכות להגיש את תביעתה, כך בית המשפט קמא.

7.משסילק מדרכו את כל הטענות הללו שנטענו מפי המערערים בא השופט קמא לגופה של מחלוקת, ודחה, בראשית, את טענת המערערים, לפיה בשנת 2001 הסכימו הצדדים, כי החוב יעמוד על סך של 404,222 ₪. השופט קמא קבע, כי הוצאת השוברים בסכום זה לא נבעה מהסכמה שנתגבשה בין הצדדים, כי אם משום טעות שנפלה אצל הועדה. הוא קיבל את עמדת הועדה, לפיה היטל ההשבחה עמד בשעתו על סכום כפול, ולכן נותר לתשלום סך 404,222 ₪. משלכך הגיע השופט קמא, הוא קיבל את התביעה במלואה, וחייב את המערערים, יחד ולחוד, בתשלום הסכום הנ"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 מיום 4.6.2001 ועד ליום הגשת התביעה, ומיום הגשת התביעה – הפרשי הצמדה וריבית כחוק. נוסף על כך חויבו המערערים בהוצאותיה של הועדה בסך של 30,000 ₪.

הטענות בערעור והערעור הנגדי

8.נורסט חזרה וטענה, בערעור שהונח לפנינו, כי התביעה נגדה התיישנה, הואיל והועדה ידעה היטב אודות המכירה משנת 1995, ולכן אין מדובר בהתיישנות שלא מדעת, ומצידה (מצד נורסט) לא באה כל הודאה בגובה החוב, העשויה לעצור את מירוץ ההתיישנות.

9.ארבעת המערערים שבו וטענו בערעורם שלפנינו, כי הועדה מנועה היתה מלהגיש את תביעתה, כאשר בפני הצדדים עמד המנגנון הקבוע בחוק למינוי שמאי מכריע.

10.עוד לחילופין טענו המערערים, כי על בית המשפט קמא היה לפסוק, כי השוברים שהוצאו עבורם בשעתם שיקפו את ההסכמה אליה הגיעו בעלי הדין אודות גובהו של היטל ההשבחה. ואף אם לא שיקפו את ההסכמה, הרי שלא היה מקום שהשופט קמא יקבע את סכום ההיטל לפי שומת הועדה, כי אם היה עליו לשוב לנקודת הזמן בה ניתנו השוברים, ולהפנות את הצדדים למינויו של שמאי מכריע.

11.לבסוף טענו המערערים לשגגה שנפלה מלפני בית המשפט קמא בחיובם בתשלום היטל ההשבחה יחד ולחוד. לטענתם היה עליו לחייב כל אחד מהם בחובו שלו.