נהג שהרג נוסע עקב ויכוח עם נהג אחר זוכה מעבירת רצח בכוונה תחילה עקב קיומו של קנטור

השופט א' א' לוי:

1.        בפנינו עוד פרשה מקוממת ומצערת שבה ויכוח על לא כלום, בין אזרחים שלא היתה ביניהם כל היכרות מוקדמת, גלש לפסים אלימים והסתיים בתוצאה קטלנית. בגין חלקו בפרשה זו, הרשיע בית-המשפט המחוזי בחיפה את המערער, יצחק איסיקוב, בן 66 בעת האירוע, בעבירות של רצח וחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 300(א)(2) ו-323(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וגזר לו מאסר עולם.

           הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה.

רקע עובדתי

2.        שני רכבים נסעו בערבו של יום 17.4.02 מכיוון גן שמואל למחלף קיסריה. ברכב האחד, שנהגו היה המערער, ישבו אשתו ובתו, אינה וליזה איסיקוב, וחברו הקרוב אהרון יגודייב. הרכב השני היה נהוג בידי איליה שפרין. לצידו של איליה ישב אביו המנוח, הינריך שפרין ז"ל, ובמושב האחורי ישבו אמו, סבטלנה שפרין, זוגתו של איליה, מרגריטה וולק, ובתה יוליה. אלה האחרונים עשו דרכם חזרה לביתם לאחר פיקניק משפחתי במהלכו לגמו בקבוק ומחצה של יין.

3.        וזו היתה השתלשלות העניינים במהלכה של נסיעה גורלית זו, כפי שנקבעה על-ידי בית-המשפט המחוזי. נהגיהם של שני הרכבים - איליה והמערער - הסתכסכו במהלך הנסיעה, על רקע תחושתו של כל אחד מהם כי האחר נוהג בצורה מסוכנת. בעת שעצרו זה לצד זה באחד הרמזורים, גידף המערער את איליה והעיר לו על אופן נסיעתו. בהמשך הנסיעה ביקש המערער להתרחק מאיליה ועצר את רכבו בשול הדרך כדי שהאחרון יעקוף אותו. אולם, איליה עצר את רכבו בצמוד לרכבו של המערער. בשלב זה נטל המערער לידיו אקדח אותו נשא ברישיון ונשאר ישוב ברכב. איליה ואביו המנוח יצאו מרכבם, התקרבו לרכבו של המערער ושלפו אותו ממנו בכח. איליה תקף את המערער, חבט באגרופו בפניו והפילו ארצה. המערער איבד את הכרתו למספר שניות. אינה וליזה, שראו את המערער שרוע על הכביש, יצאו מרכבן. המנוח ניגש אליהן ודחף אותן בכח לכיוון הרכב. גם אהרון יצא מהרכב, והחל להתווכח עם איליה.

           המערער התאושש מעלפונו, חש כי הושפל לנגד עיני משפחתו, נעמד ושלף את אקדחו. סבטלנה ראתה זאת, יצאה מרכבה וניגשה למערער. היא אחזה בידו וניסתה למנוע ממנו מלעשות שימוש בנשק, אך המערער השתחרר מאחיזתה וירה בבטנה. או אז, התקרב המערער לאיליה, נעמד מאחוריו וירה בו בכתפו. המנוח, שניסה להתקרב למערער, נורה אף הוא, לא פחות מארבע פעמים. שני כדורים פגעו בחזהו וגרמו למותו. לפחות ירייה נוספת אחת נורתה גם לעברן של מרגריטה ובתה, אולם הן הסתתרו מאחורי הרכב וניצלו. היריות פסקו רק לאחר שבתו, ליזה, קראה למערער לחדול ממעשיו, ולאחר שעוברי אורח שהגיעו למקום כיוונו לעברו את נשקיהם.

גרסתו של המערער והכרעת-הדין

4.        המערער הכחיש את האישומים שיוחסו לו, והתגונן בשלוש אלו: פעולותיו היו בגדר הגנה עצמית; לאחר הירייה השנייה הוא איבד את עשתונותיו ופעל בהיעדר  שליטה; ולבסוף, לא היה נכון לייחס לו עבירה של רצח בכוונה תחילה, הואיל והוא קונטר בידי איליה והמנוח. טענות אלה - הניצבות במרכזו של הערעור - נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי אחת לאחת.

5.        טענת ההגנה העצמית, שהתייחסה לשתי היריות הראשונות, התבססה על גרסתו הבאה של המערער. הוא מסר כי איליה והמנוח נראו לו כ"גנגסטרים שיכורים" (עמ' 235 לפרוטוקול), וכבר במהלך הנסיעה, עקף אותו איליה מספר פעמים בפראות, ולאחר זאת בלם בפתאומיות באופן שסיכן את נוסעי רכבו של המערער וחייב אותו לבצע בלימות חירום. הוא ציין כי חששו היה גדול והוא היה מתוח ונרגז, ועל כן החליט לעצור בצד הכביש כדי לאפשר ליריבו להתרחק ממנו. ברם, איליה עצר אף הוא את רכבו ואז גברה חרדתו כאשר איליה והמנוח קיללו אותו, הכוהו, וגרמו לו חבלה בפניו. כאשר התעורר מעלפונו שמע את ליזה ביתו צועקת, וסבר כי "שוחטים אותה והורגים אותה" (שם, בעמ' 236), ולכן החליט לעשות שימוש בנשק כדי להגן על עצמו ועל משפחתו. תחילה ירה ירייה באוויר, ובהמשך ביקש לירות לעבר רגליו של המנוח, אולם המנוח נאבק עמו, ניסה לחטוף את נשקו, ובמהלך המאבק נורה בפלג גופו העליון. הוא הוסיף וציין את חששו שאם המנוח היה מצליח לחטוף את הנשק, הוא היה עושה בו שימוש נגד משפחתו-שלו. המערער נשאל אפוא מדוע לא הניח את האקדח לאחר הירי הראשוני, ועל כך השיב כי הוא אינו זוכר כמה יריות הוסיף לירות, ומכל מקום הוא התכוון לפגוע אך ורק בתוקפיו, ולא ביתר האנשים שנכחו במקום (שם, בעמ' 238).

           בית-המשפט קבע כי מעשיו של המערער אינם נופלים בגדר הגנה עצמית מהטעמים הבאים: סבטלנה, שלגרסתה רחש בית-המשפט אמון, טענה כי היא - ולא המנוח - היתה זו שנורתה ראשונה, כאשר ניסתה למנוע ממנו לעשות שימוש בנשק. נקבע, כי ירי זה כלל לא היה דרוש למטרה של הגנה, שכן "סבטלנה לא הכתה את ה[מערער] ולא סיכנה אותו. כל מבוקשה היה למנוע את ה[מערער] מלהשתמש בנשקו" (עמ' 34 להכרעת הדין). המערער טען כי אפשר שהירי שפגע בסבטלנה מקורו בנשקו של אחד מעוברי האורח שהגיעו למקום, העד שמשון בעז. עד זה נקלע למקום באקראי, סבר כי מדובר באירוע חבלני, ועל כן ירה מנשקו האישי שלוש יריות. אולם, חוות דעת שנערכה על-ידי המחלקה לזיהוי פלילי (ת/6), מצאה כי שלוש יריות אלה נורו מטווחים של 16 ו-18 מטרים, וירי ממרחק כזה אינו תואם לפגיעות שנגרמו למעורבים באירוע (ראו גם את חוות הדעת ת/46).

           בהמשך נקבע, כי גם הירי באיליה ובמנוח לא בא בגדר מעשה התגוננות. הירי באיליה התבצע כאשר המערער עומד מאחוריו, ולא כדי להדוף תקיפה כלשהי, והירי במנוח התבצע ממרחק, כאשר המערער ניצב בצד אחד של הרכב, בעוד שהמנוח עומד מעברו האחר. ממצאים אלה התבססו על גרסתו של איליה (עמ' 115 לפרוטוקול); על חוות דעת של המחלקה לזיהוי פלילי (ת/6 ות/68); והם זכו לתמיכה גם בדבריו של המערער עצמו, אשר מסר בחקירתו הראשונה כי "ירה גם מעל הרכב שלו ... לצד השני הימני כי בא לשם עוד מישהו מרכב הלבן" (עמ' 2 לת/55).

           לבסוף, נקבע כי גרסת ההגנה העצמית היא גרסה כבושה שהמערער כלל לא העלה בחקירותיו הראשונות. אדרבא, בחקירתו הראשונה קישר את הירי לתחושת העלבון הצורב שחש נוכח הכאתו ולא לאקט הגנתי (עמ' 2 לת/55). גם בחקירות המאוחרות יותר הדגיש המערער את תחושת ההשפלה שפיעמה בו:

"שאלה: למה החלטת להשתמש בנשק שלך?

תשובה: כי הרגשתי מושפל ואני בן אדם מבוגר והוא הרביץ אותי אז יריתי בו.

...

שאלה: כאשר משך אותך מהרכב שלך מדוע לא ברחת? תשובה: לא חשבתי על זה והייתי מרגיש מושפל ולא נתקלתי בדברים כאלה ואנחנו הקווקזים כך עם כבוד". (עמ' 3-4 לת/57).

           לאחר כל אלה הגיע בית-המשפט למסקנה כי "גרסת ההגנה העצמית ... היא גרסה מתפתחת, בחלוף הזמן, וכל כולה נועדה להעניק הגנה לירי בלתי חוקי של הנאשם" (עמ' 35 להכרעת הדין).

6.        באשר לטענה בדבר העדר שליטה - בהקשר זה טען המערער כי הוא אינו זוכר כמה כדורים ירה לאחר הירייה השנייה ולעבר מי ירה. הוא הדגיש כי אותן יריות לא כוונו כדי לפגוע בנוכחים במקום, ואת סבטלנה - שכזכור נורתה בבטנה - ראה לראשונה רק במהלך עדותה בבית-המשפט. עוד ציין המערער, כי מודעותו שבה אליו רק בתום האירוע, כאשר שמע את בתו צועקת, ואז הניח את נשקו. ובלשונו: