נהג שהסיע שוהים בלתי חוקיים ללא רישיון יישאר במעצר עד תום ההליכים

           לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא י' צבן) מיום 2.10.2009 בב.ש. 9379/09, בה נדחה הערר שהוגש על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט מ' בר-עם) מיום 18.9.2009 בב.ש. 12761/09, בה נקבע כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר ולכן אף מתייתר הצורך בעריכת תסקיר בעניינו. בית משפט השלום הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו.

עובדות והליכים קודמים

1.        ביום 17.9.2009 הוגש נגד העורר כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים. על פי כתב האישום, ביום 14.9.2009 הסיע העורר חמישה שוהים בלתי חוקיים שהינם תושבי האיזור. ארבע מהם הצטופפו במושב האחורי והחמישי היה בתא המטען של הרכב. העורר הסיע את השוהים הבלתי חוקיים תמורת תשלום בסך של 150 ש"ח מכל נוסע. באותן הנסיבות נהג העורר מבלי שהיה ברשותו רשיון נהיגה מאחר ורשיונו הופקד בהתאם להחלטת בית משפט השלום ברמלה מיום 7.9.2009. בגין מעשים אלו הואשם העורר בהסעת שוהה בלתי חוקי (חמש עבירות) לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 ובהפרת חובת החזקת תעודות לפי סעיף 9(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד העורר הוגשה בקשה לעצרו עד תום ההליכים כנגדו. בבקשה נטען כי בידי המשיבה קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר, לרבות הודאתו. מעבר לכך, טענה המשיבה כי אף קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר שכן נשקפת ממעשיו, שעניינם הסעת שוהים בלתי חוקיים והכנסתם לשטחי מדינת ישראל, מסוכנות לביטחונם של תושבי מדינת ישראל. העורר הסיע את השוהים הבלתי חוקיים למרות שידע כי הם תושבי האיזור מבלי לתהות אחר זהותם או כוונותיהם. האירוע התגלה רק בעקבות דיווח של אדם ששמע שיחה בין שניים מהשוהים הבלתי חוקיים בעת שאלו המתינו לעורר שיסיעם ובה אמרו כי הם מתכננים לבצע פיגוע בישראל, רשם את מספר הרכב של העורר אליו עלו השוהים הבלתי חוקיים והתקשר למשטרה לדווח על ששמע. בעקבות הדיווח נחסם כביש ירושלים-תל-אביב ונוצרו עומסי תנועה כבדים. זאת ועוד, מסוכנותו של העורר נלמדת גם מהחפצים שנתפסו ברכבו - תפלין וכיפה. העורר הינו ממוצא מוסלמי ומסר בהודעתו כי רכש את הכיפה על מנת להערים על חיילי המחסום ואת התפילין התכוון לתלות ברכבו כסגולה למזל טוב. כמו כן, טענה המשיבה כי מהודעתו של העורר עולה כי מדובר באדם שהסעת תושבי השטחים היא עבודותו ומקור פרנסתו, ומכאן שאין מדובר במקרה חד פעמי ואם העורר לא יעצר עד תום ההליכים כנגדו הוא ימשיך לעסוק בהסעת שוהים בלתי חוקיים באופן שיסכן את ביטחון תושבי מדינת ישראל.

3.        מעבר לכך, טענה המשיבה כי העורר ביצע את המיוחס לו לאחר שביום 6.9.2009 הוא נעצר לאחר שנתפס מסיע תושב האיזור, הוגש כנגדו כתב אישום והוא שוחרר בתנאים מגבילים, אשר כללו בין היתר את הפקדת רשיון הנהיגה שלו. אף על פי כן, הדבר לא הרתיע את העורר והוא שב וביצע מעשים דומים שהם נשוא ההליך דנן. חזרה על עבירות דומות, למרות שרשיונו הופקד, מלמדת על כך שהעורר נחוש לשוב ולהסיע את תושבי האיזור ומכאן נובעת מסוכנותו. אם לא די בכך, טענה המשיבה כי כנגד העורר הוגש ביום 23.11.2006 כתב אישום נוסף בת"פ 1642/06 בבית משפט השלום בירושלים המייחס לו שלושה אישומים של הסעת תושבי האיזור ברחבי ירושלים במהלך השנים 2006-2005. הדיון בהליך זה נדחה בין היתר מחמת אי התייצבותו של העורר לדיונים עד שהיה צורך להוציא כנגדו צו הבאה. בנוסף לכך, ציינה המשיבה כי כנגד העורר הוגש כתב אישום נוסף בת.פ. 4943/07 בבית משפט השלום בירושלים המייחס לו עבירת מרמה מיום 14.2.2007 בכך ששם לוחית זיהוי של רכב שרוף על גבי רכב גנוב שרכש ומכר את הרכב הגנוב לאחר, עם מסמכי הרכב ממנו הוציא את לוחית הזיהוי. גם בתיק זה לא התייצב העורר לדיונים, הוצא כנגדו צו הבאה ובסופו של דבר הותלה התיק לצורך איתור העורר. לכן, טענה המשיבה כי אין ליתן בעורר אמון, הן בשל אי התייצבותו לדיונים בהליכים אחרים התלויים ועומדים כנגדו והן בשל ביצוע עבירת מרמה. לטענת המשיבה, היעדר יכולת ליתן בעורר אמון מונעת את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. לבסוף, טענה המשיבה כי העורר שב לבצע עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים פעם אחר פעם במשך תקופה ארוכה למרות שנעצר, נחקר ונפתחו כנגדו הליכים משפטיים. עבירות אלה מטילות סיכון ביטחוני על תושבי מדינת ישראל, ונחישותו של העורר כפי שנלמדת מהתנהלותו מצביעה על כך שלא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר.

4.        לעומת זאת, העורר לא כפר בקיומן של ראיות לכאורה, אולם טען כי הוא סבור שניתן לשחררו לחלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו. כך טען העורר כי הפקדת כספים בקופת בית המשפט כמו גם מעצר בית לתקופה מסויימת הינם חלופה הולמת בנסיבות העניין. עוד טען העורר כי הגם שהוגשו בעניינו כתבי אישום הרי שטרם הוכרע דינו. לבסוף, ביקש העורר להתחשב בעובדת היותו נשוי ואב לעשרה ילדים, ולכן ביקש כי בית המשפט יורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו על מנת לעמוד כראוי על נסיבותיו האישיות.

5.        בית משפט השלום קבע כי בעניינו של העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים שיוחסו לו בכתב האישום, והעורר לא כפר בכך. עוד קבע בית משפט השלום כי קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר נוכח מסוכנותו העולה מהסעת שוהים בלתי חוקיים, תושבי האיזור, פעם אחר פעם באופן שמטיל סיכון ביטחוני כבד על תושבי מדינת ישראל. כך, קבע בית משפט השלום כי העורר פעל בתכנון מראש ובתחכום רב על מנת להכניס שוהים בלתי חוקיים לתחומי מדינת ישראל. עוד קבע בית משפט השלום כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר נוכח העובדה כי לא ניתן לתת בו אמון. לבסוף, קבע בית משפט השלום כי מכיוון ששחרורו של העורר לחלופת מעצר אינו רלוונטי, ממילא מתייתר גם הצורך לערוך בעניינו תסקיר מעצר. לפיכך, הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים.

6.        בבית המשפט המחוזי טען בא כוחו של העורר כי התמונה העובדתית שהציגה המשיבה לפני בית משפט השלום אינה מדויקת ואינה שלמה, שכן כנגד העורר לא הוגש כתב אישום לבית משפט השלום ברמלה, העורר נעצר ושוחרר עוד באותו יום תוך הפקדת ערבות במשטרה, ועניינו לא הגיע לכדי העמדה לדין. לטענת בא כוחו של העורר, מרשו אינו עבריין סדרתי והעבירה האחרונה בוצעה על ידו בשנת 2005. לפיכך, טען בא כוח העורר כי יש לערוך בעניין מרשו תסקיר מעצר, שכן חומרת העבירה אינה מאיינת את חובתו של בית המשפט לבחון את האפשרות לשחרור העורר לחלופת מעצר. לעומת זאת, שבה המשיבה על עמדתה ופירטה את התיקים השונים התלויים ועומדים כנגד העורר ועמדה על כך שהוגש כנגדו כתב אישום בבית משפט השלום ברמלה וכי במסגרת תיק זה הוא שוחרר בתנאים מגבילים על ידי בית המשפט. המשיבה חזרה והדגישה את אי התייצבותו של העורר לדיונים המתקיימים בעניינו עד אשר היה צורך להוציא כנגדו צו הבאה. לבסוף, הדגישה המשיבה כי לא ניתן לתת בעורר אמון נוכח העובדה שגם לאחר ששוחרר בתנאים מגבילים, שב העורר והסיע שוהים בלתי חוקיים. לפיכך, טענה המשיבה כי נוכח השיטתיות והנחישות בה פועל העורר לא ניתן לאיין את מסוכנותו במסגרת חלופת מעצר, ולכן ממילא אין להורות על עריכת תסקיר בעניינו, בשים לב לעומס בו נתון שירות המבחן.

7.        בית המשפט המחוזי דחה את הערר בהסתמכו על הסיכון הרב שמטיל העורר על תושבי מדינת ישראל במעשיו, כמו גם על העובדה שלא ניתן לתת בו אמון, היות שהעורר שב והסיע שוהים בלתי חוקיים בזמן שהיה נתון בתנאים מגבילים בגין ביצוע עבירות דומות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי העורר חוזר ועובר עבירות באופן שיטתי ואין בחלופת מאסר כדי להרתיעו. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי הגשת תסקיר שרות המבחן בעניינו של העורר אינה רלוונטית. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

טענות העורר

8.        העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד רמי עותמאן - אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. ואולם, לטענתו אין בכך די על מנת לעצרו עד תום ההליכים כנגדו, שכן על פי הפסיקה גם כאשר עסקינן בקיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירות חמורות, עדיין מוטלת על בית המשפט החובה לשקול את נסיבותיו האישיות ולבחון את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. לטענת העורר, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי טעו משדחו את בקשתו להורות על עריכת תסקיר מעצר, שכן בכך הם מנעו מלכתחילה את האפשרות לשקול את שחרורו לחלופת מעצר באופן שפוגע בזכויותיו.

תגובת המשיבה

9.        לטענת המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד נעימה חנאוי - יש לדחות את הערר. כך, טוענת המשיבה כי מהעורר נשקף סיכון רב לביטחונם של תושבי מדינת ישראל, שכן כפי שעולה ממספר כתבי אישום שהוגשו כנגדו, העורר מבצע שוב ושוב עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים. המשיבה עומדת על היסוד הרצידביסטי במעשיו של העורר, שבגינו אין חלופת מעצר אשר תאיין את מסוכנותו, ולכן ממילא מתייתר הצורך לערוך בעניינו תסקיר.

           מעבר לכך, טוענת המשיבה כי לא ניתן לתת בעורר אמון שכן ביום 7.9.2009 הוגש כנגדו כתב אישום בבית משפט השלום ברמלה ולאחר מכן הוא שוחרר בתנאים מגבילים, לרבות הפקדת רשיון הנהיגה שלו, אך כבר ביום 17.9.2009 הוא נתפס כשהוא מסיע חמישה שוהים בלתי חוקיים תוך הפרת התנאים המגבילים.

           עוד טוענת המשיבה כי קיים חשש להימלטותו של העורר מאימת הדין, שכן העורר אינו מתייצב לדיונים בתיקים אחרים התלויים ועומדים כנגדו ואף היה צורך בשל כך להוציא כנגדו צווי הבאה. גם התנהלותו זו של העורר יש בה כדי לייתר את הצורך לערוך תסקיר בעניינו.  

10.      בתגובה לטענותיה של המשיבה טען בא כוח העורר כי כתבי האישום האחרים שהוגשו כנגד העורר והוצגו לבית המשפט אינם חתומים ולא ניתן לדעת האם הם הוגשו או שמא מדובר בטיוטות גרידא. בפרט נכון הדבר לטענתו בעניין כתב האישום שהמשיבה טוענת כי הגישה לבית משפט השלום ברמלה ביום 7.9.2009. לטענת בא כוח העורר ככל שהמשיבה מבקשת לייחס לעורר רצידיביזם במעשיו, עליה להניח בפני בית משפט זה העתקים חתומים של כתבי האישום שעליהם מוטבעת חותמת של בית המשפט. עוד טען בא כוח העורר כי מרשו אינו מתחמק מהליכי משפט, והסיבה בגינה הוא לא הגיע לדיונים היא כי לא ידע על עצם קיום הדיונים. מכל מקום טען בא כוח העורר כי המשיבה לא הציגה אישור משלוח דואר רשום שיאמת את טענתה לפיה נשלחו לעורר זימונים כדין.

11.      בתגובה לטענות בא כוח העורר הצהירה באת כוח המשיבה כי מבדיקה שערכה באתר בתי המשפט ראתה כי כתב אישום הוגש כנגד העורר בבית משפט השלום ברמלה ביום 7.9.2009 וממילא היא מתחייבת להעביר לבית המשפט עותקים חתומים כדין של כתבי האישום השונים שהוגשו כנגד העורר בין השנים 2009-2006. למען שלמות התמונה, יצויין כי ביום 14.10.2009 העבירה המשיבה הודעה לבית המשפט לה צורפו העתקי כתבי האישום שבנדון כשעליהם חותמת "נתקבל" של בתי המשפט ובפרט, עותק של כתב האישום שהוגש ביום 7.9.2009 לבית משפט השלום ברמלה, במסגרתו הואשם העורר בהסעת שוהים בלתי חוקיים, ימים ספורים עובר לביצוע עבירות דומות בגינן הוגש כתב האישום נשוא ההליך דנן.

דיון והכרעה

12.      לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי ובחנתי את האסמכתאות אליהן הפנה בא כוח העורר כמו גם את עותקי כתבי האישום שהעבירה המשיבה במסגרת הודעתה מיום 14.10.2009, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.