נדר ואח' נ' בטש

פסק דין

מגדליה חברה לבנין בע"מ, ומר נחום פרסר, שהינו בעל מניות בחברה ומנהלה, חבו סכומים גבוהים (5 מיליון ש"ח לערך) לבנק הפועלים (החברה הנ"ל ומר פרסר להלן ביחד – "החייבים").

בנק הפועלים, באמצעות משרד עו"ד זיסמן, אהרוני, גייר, אשר הנתבע מועסק בו כעו"ד שכיר, נקט הליכי גבייה נגד החייבים. החייבים יוצגו ומיוצגים ע"י עורכי הדין התובעים בתובענה שבפניי. במסגרת הליכי הגביה כנגד החייבים, מינה ראש ההוצל"פ, לבקשת הזוכה, בנק הפועלים, את עו"ד אהרוני ככונס נכסים על נכס מקרקעין של החייב, מר פרסר.

מר פרסר הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א בר"ע על החלטת ראש ההוצל"פ. הנתבע, עו"ד בטש, המייצג את בנק הפועלים, הגיש לביהמ"ש המחוזי "בקשה לדחיית בקשת רשות ערעור", בטענה שהמערער (מר פרסר) לא הפקיד את הערובה שנצטווה להפקיד. במסגרת הבקשה הנ"ל כתב הנתבע דברים, אשר התפרשו ע"י עורכי דינם של החייבים (התובעים שבפניי) כלשון הרע כלפיהם באופן אישי. הם הגישו אפוא נגד הנתבע תביעה בבית משפט זה (ת.א. 321-02-07) לפיצויים בשל פרסום לשון הרע. אותה תביעה נסתיימה בהסדר גישור בפניי. לפי ההסדר, הנתבע מתנצל בפני התובעים על כל האמירות שיוחסו להם (בבקשה לדחיית הבר"ע) וחוזר בו מתוכן הדברים, ובנוסף, משלם להם פיצוי כספי בסך 15,000ש"ח, וזאת לצרכי פשרה בלבד ומבלי שמי מהצדדים מודה בטענות הצד שכנגד. להסדר הגישור ניתן על ידי תוקף של פסק דין.

מספר ימים לאחר מכן, פרסם הכתב נועם שרביט כתבה בעיתון גלובס, אודות התביעה הנ"ל, וההסדר שהושג בה. בסיום הכתבה מציין הכתב כי –

"שלשה גורמים עיקריים הניעו את בטש להגיע לפשרה . . . . . .

בנוסף, בטש העדיף להמשיך ולהתרכז במיצוי ההליכים המשפטיים המרכזיים נגד החייבים ובאי כוחם, הנמשכים למעלה משנתיים, ולא להיגרר למאבקים שהם צדדיים מבחינתו".

בגין כתבה זו הגישו התובעים, שוב, תביעת לשון הרע, היא התביעה שבפניי, בנימוק שהכתבה מדברת בהליכים משפטיים, המתנהלים נגד החייבים ובאי כוחם. לטענתם, כל מי שנחשף לכתבה זו יכול להבין ממנה, כי יש לתובעים חובות לבנק הפועלים, מהם הם מבקשים לחמוק, וכי הבנק נוקט נגדם בהליכים משפטיים, לגביית חובות אלה. בפועל, מציינים התובעים, אין הם חייבים כל חוב, ואין ולא היו כל הליכים משפטיים מצד בנק הפועלים כנגדם, והאמור בכתבה אינו אלא דברי לשון הרע כנגדם, דברים אשר הנתבע עומד מאחוריהם, ואחראי לפרסומם.

הנתבע בהגנתו טוען –

(א) כי כלל אין המדובר בציטוט דברים מפיו, כי הכתבה לא נכתבה על ידו, אלא ע"י כתב העיתון, שאינו מצטט את הנתבע, ואינו מביא תגובה מפיו של הנתבע.

(ב) כי אין המדובר בלשון הרע כלל ועיקר, הואיל ואין כל פגיעה בתובעים או בשמם של התובעים.

(ג) כי כאשר נאמר בכתבה "החייבים ובאי כוחם", הכוונה היא לחייבים באמצעות באי כוחם, וכך היה מבין זאת כל קורא סביר.

(ד) כי כל שנאמר בכתבה הוא שיימשך ניהול ההליכים המשפטיים מול "החייבים ובאי כוחם", היינו, התובעים הם אלה המייצגים את החייבים בהליכים המשפטיים, והם אלה העומדים בחזית ההליך בשמם של החייבים, ומולם מתנהל ההליך המשפטי.

(ה) כי לא ניתן להבין מן הכתבה כאילו לתובעים עצמם חובות כלפי בנק הפועלים.

(ו) כי אכן מתנהלים הליכים משפטיים לא רק נגד החייבים, אלא גם נגד באי כוחם (התובעים) באופן אישי.

הדברים שפורסמו אינם לשון הרע על התובעים

אינני סבור כי האמור בכתבה נשוא התביעה עולה כדי לשון הרע כלפי התובעים או מי מהם. מקריאת הכתבה כולה עולה, כי הרקע לדברים הם הליכים משפטיים שמנהל בנק הפועלים נגד חברת הבניה מגדליה ונגד נחום פרסר (להלן – "החייבים"), המיוצגים ע"י עורכי הדין התובעים. גם מה שנאמר ברישא של הכתבה "בכדי לחמוק מתשלום חובותיהם למבקש" – ברור לקורא שהכוונה היא לחובותיהם של החייבים, ולא של באי כוחם (התובעים). כך גם ביחס לסיפא של הכתבה, אני הייתי מבין זאת, וכך לעניות דעתי היה מבין זאת כל קורא סביר, כי הנתבע העדיף לא לבזבז זמן, אנרגיה, ומשאבים על ניהול הגנתו בתביעה (הקודמת) שהתובעים הגישו נגדו (אותה תביעה שהכתבה נסבה אודותיה), אלא להמשיך ולהתרכז במיצוי ההליכים המשפטיים המרכזיים "נגד החייבים ובאי כוחם", היינו, ההליכים (הליכי הגביה) הם נגד החייבים, ובאי כוחם הם המייצגים אותם בהליכים הללו, הם העומדים בחזית ההליכים בשמם של החייבים, הם אלה המופיעים בשמם והמדברים בשמם בבתי המשפט, והם אלה אשר ההליכים המשפטיים מתנהלים מולם. אינני סבור כי הקורא הסביר היה מבין את הדברים כאילו מתנהלים הליכים משפטיים כנגד באי כוחם של החייבים, או כאילו באי כוחם של החייבים (להבדיל מהחייבים עצמם) חבים חובות כלשהם לבנק הפועלים. נכון שהתוספת "ובאי כוחם" היתה מיותרת, ונכון שמבחינה לשונית תחבירית ניתן להבין זאת כהליכים משפטיים נגד החייבים, והליכים משפטיים נגד באי כוחם; אולם השאלה בתביעת לשון הרע איננה מהי הפרשנות הלשונית המדוייקת של הפרסום, אלא השאלה היא כיצד היה מבין את הדברים כל קורא סביר של העיתון, הקורא את העיתון ביעף, כדרך שקוראים עיתון, להבדיל מקריאה "עם זכוכית מגדלת" בניסיון מאולץ למצוא מלה או שתיים שניתן, בדוחק רב, לפרשן כלשון הרע. כאמור, הקורא הסביר, למקרא הכתבה בכללותה, היה מבין כי מדובר בהליכים משפטיים אשר בנק הפועלים מנהל נגד החייבים, ובאי כוחם לא הוספו כאן אלא משום שהם באי כוחם, בהליכים הללו.

מטעם התובעים העיד עו"ד יהודה לנדא אשר העיד כי הוא הבין מן הכתבה, כי מתנהלים הליכי גביה נגד באי כוחם של החייבים, קרי, נגד התובעים עצמם (פרו', עמ' 11 ש' 25 – 26, עמ' 13 ש' 1 – 2, ש' 22 – 24).

תשובתי לכך היא, כי –

"אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום, ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא בית המשפט הוא שישקול את הדבר . . . כדברי השופט Diplock במשפט Slim v Daily Telegraph (1968):