נדחתה תביעת עובד יחידת הטכנולוגיה במשרד הביטחון להכיר בתביעתו כתביעה ייצוגית

פ ס ק   ד י ן

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

בית הדין האזורי, מותב בראשות השופטת לאה גליקסמן ונציגי הציבור אדי דלל ואיתן ליברוט (בש"א  183/01, בש"א  1837/01; בתיקים עב 2398/01, עב 2399/01), דחה את בקשת המערער, מר נפתלי (או רפאל) גרוס להכיר בתביעתו כנגד מעסיקתו, מדינת ישראל, משרד הביטחון, כתביעה ייצוגית. בעשותו כן הסתמך בית הדין האזורי על פסיקת בית המשפט העליון כפי שהיתה אז, בעיקר בפסק הדין הראשון בעניין א.ש.ת. (רשות ערעור אזרחי רע"א 3126/00 מדינת ישראל נגד א.ש.ת. ניהול פרוייקטיים וכוח אדם בע"מ ואחרים, פ"ד נד(3), 220) ועל פסיקתו של בית דין זה.  הבקשה והסיכומים הוגשו בטרם ניתן פסק הדין בעניין א.ש.ת הראשון. אשר על כן ניתנה לצדדים הזדמנות על ידי בית הדין האזורי להתייחס לפסק הדין בעניין א.ש.ת. הראשון. בפנינו הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי אשר דחה את הבקשה לאישור תביעה ייצוגית. המשיבה, מדינת ישראל, הסכימה בהגינותה לקבל את הבקשה ולדון בערעור לגופו. ביני לביני ניתנה החלטה לדיון נוסף בעניין א.ש.ת. משכך הגיעו הצדדים להסכמה לפיה נדחה הדיון עד לאחר מתן פסק הדין בדיון הנוסף בעניין א.ש.ת. לאחר מתן פסק הדין בדיון הנוסף (דנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ נגד מדינת ישראל) חוקק חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006. ביקשנו מהצדדים להשלים את טיעוניהם לאור החוק החדש.

בסיס תביעתו האישית של המערער

המערער הוא עובד יחידת הטכנולוגיה בשירות הביטחון הכללי במשרד הביטחון. הוא הגיש שתי תביעות לבית הדין האזורי. האחת, לשלם לו את ההפרש בין הסכום ששילם עבור ביטוח מקיף לרכבו לבין סכום ההחזר ששולם לו בפועל, בסך של 481 ש"ח לשנת 2000; השנייה, לחייב את המדינה להפריש עבורו לקרן ידע, ולאפשר לו לצאת לימי השתלמות בשכר.

את תביעתו הראשונה מבסס המערער על כך שסכום דמי הביטוח ששולם על ידו בגין ביטוח מקיף לרכבו, שאת החזרו המלא הוא תבע, נמוך מסכום התקרה להחזר בעד ביטוח מקיף לעובדי מדינה על פי חוזר החשב הכללי. במכרז החשב הכללי לביטוח רכב לעובדי מדינה זכתה חברת "סהר" בביטוח רכב מסוגו של התובע. על פי חוזר החשב הכללי רשאי עובד מדינה לבטח את רכבו בכל חברת ביטוח שהיא כאשר ההחזר המשולם לו על ידי המדינה הוא עד לתקרה שנקבעה לפי סוג רכבו בחוזר החשב הכללי. במקביל למכרז שנערך על ידי החשב הכללי ערך המשרד מכרז משלו, בו זכתה חברת הביטוח "הכשרת היישוב" באמצעות סוכנות הביטוח שירביט. המחיר שנקבע על ידה לסוג רכבו של התובע היה נמוך יותר מהמחיר של חברת סהר שזכתה במכרז החשב הכללי. המשרד הוציא חוזר לפיו זכאים היו עובדי המשרד לבחור בין שלוש אפשרויות: 

1.     1.     ביטוח רכבם באמצעות סוכנות הביטוח "שירביט" - קבלת החזר  על פי התעריפים שהוסכמו בין המשרד לבין סוכנות הביטוח "שירביט".

2.     2.     ביטוח רכבם ב"סהר" - קבלת החזר בהתאם לתקרות כפי שנקבעו בחוזר החשב הכללי.

3.     3.     ביטוח רכבם בחברת ביטוח אחרת - קבלת החזר בהתאם לתקרות שנקבעו בתעריפי "שירביט".

• המערער ביטח את רכבו בחברת ביטוח אחרת. הוא קיבל החזר על פי התקרה שנקבעה בתעריפי "שירביט". סכום החזר זה שקיבל היה נמוך מסכום התקרה של תעריפי חברת הביטוח "סהר", על פי חוזר החשב הכללי. לטענתו ההפרש הוא 481 ש"ח. המערער אף אתר לסעד הצהרתי לפיו הוא רשאי לבטח את רכבו בכל חברת ביטוח שיחפוץ ולקבל החזר עד לתקרה הקבועה לכלל עובדי המדינה בהתאם להוראות החשב הכללי. המדינה מצדה טוענת כי ההטבה אותה הנהיג המשרד ניתנת רק לביטוח רכב במימון המשרד, וזאת עד לתקרה מסוימת. אין טענה כי גישה זו אינה סבירה.

תביעתו השנייה של המערער לתשלום לקרן ידע ומתן הזדמנות לצאת להשתלמות בשכר, מבוססת על הסכמי השכר הקיבוציים שבין המדינה ואחרים לבין הסתדרות ההנדסאים והטכנאים.

המדינה טוענת לעניין זה כי הוראות ההסכמים הקיבוציים אינן חלות במישרין על עובדי המשרד, והשכר המשולם על פי אותם הסכמים מוחל עליהם בהתאמה. שכרם של עובדי המשרד ותנאי עבודתם נקבעו במהלך השנים בסיכומים בין משרדיים, שנערכו לאחר משא ומתן בין משרד האוצר, נציבות שירות המדינה, והנהלת המשרד. בשנת 1997 נחתם בין הגופים דלעיל סיכום שכר בנוגע לעובדי המשרד אשר התאים את שכר עובדי המשרד לשכר משרתי הקבע בצה"ל. המדינה טוענת כי במשרד נהוגה מדיניות לימודים והשתלמויות המעניקה לעובדים זכויות עדיפות על זכויותיהם על פי הוראות ההסכמים הקיבוציים.

עמדת המערער בשאלת התביעה הייצוגית

על שירותי הביטחון הכללי חל אסור להתאגד. מאידך המשרד קובע חד צדדית את תנאי העבודה. על כן יש לפרש לדעתו של המערער את תקנה 21 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), ה'תשנ"ב - 1991 פירוש גמיש. משהעובדים במקום העבודה אינם מיוצגים על ידי ארגון עובדים, ההתארגנות של העובדים אסורה בחוק,  הרי התובענה הייצוגית מהווה כלי יעיל ולמעשה יחיד לברור תובענות העוסקות בזכויות ותנאי עבודה. מדובר בעיקר בזכויות אשר הפרתן גורמת נזק כלכלי קטן שאינו מצדיק הגשת תביעה אישית לבית הדין לעבודה.

התביעות עצמן, שתיהן, עוסקות בסכומים קטנים יחסית, ועל כן תביעה אישית עשוייה להיות לא כדאית. אין לכן משקל לתגובת המדינה לפיה היא תיישם את קביעות פסק הדין הסופי בעניינו של המערער על כל הקבוצה.

המשרד מעסיק אלפי עובדים ועל כן אין לאמר שמדובר בקבוצת עובדים מוגדרת וידועה. מאידך הקבוצה אותה מבקש המערער לייצג בתביעה ייצוגית היא קבוצה הומוגנית. מדובר בעובדים של אותו מעביד בעלי אינטרס משותף הזכאים לאותן זכויות מכוח הסכמים קיבוציים ונוהג. המערער טוען כי הוא ייצג את חברי הקבוצה בצורה הולמת.

עוד הלין המערער על סכום ההוצאות שהשית עליו בית הדין האזורי.

לאחר שניתן פסק הדין בדיון הנוסף בעניין א.ש.ת. הראשון חזר המערער על טענותיו. לאחר חקיקת חוק תובענות ייצוגיות חזר המערער על טענותיו בהתייחס להוראות החוק.