נדחתה תביעת דיבה שהגיש עורך דין כנגד קולגה

בפני תביעה בגין לשון הרע.

1. שני הצדדים בתיק זה הם עורכי דין. התובע הוא עורך דין יוסף גבעון (להלן -התובע). הנתבעת היא עורכת הדין סוזאן מצא (להלן - הנתבעת). לכתחילה הוגשה התביעה גם נגד שרה ומשה ביאזי, אשר היו הנתבעים 2 ו-3 (להלן ביחד - ביאזי). ביאזי נמחקו בשלב מוקדם של ההליך בהודעת התובע מיום 12.1.06. הודעה זו קבלה תוקף של פסק דין חלקי ביום 15.1.06.

2. בתביעה נטען כי הנתבעת פרסמה דבר לשון הרע נגד התובע בשני מכתבים (להלן - המכתבים) ששלחה ללשכת עורכי הדין בירושלים. מכתבים אלה חתומים על ידי הנתבעת. הנתבעת התלוננה בהם על התנהגות התובע במסגרת הליך משפטי שהתנהל בת.א 11655/02 בבית משפט השלום בירושלים (להלן - תיק שכר הטירחה). המדובר בתיק אשר הצדדים לו היו גבעון מצד אחד וביאזי מצד שני. בתיק האמור, ייצגה הנתבעת את ביאזי. עניינו של התיק היה בטענות של גבעון כלפי ביאזי בדבר זכותו לשכר טירחה.

3. המכתבים סבו על האירועים שהתרחשו בבית משפט השלום ביום 22.9.03. באותו יום, בשעה 09:30, היה קבוע קדם משפט בתיק שכר הטירחה, בפניי כב' השופטת אביב. בפרוטוקול הדיון מצויין, בעמוד הראשון, כי נוכח התובע, ואין התייצבות לנתבעים. מפי התובע נאמר שם, כי "השעה כבר 10:00 אני משאיר לשיקול בית המשפט אם לתת פסק דין או לקבוע את התיק להוכחות. בכל מקרה אני מבקש הוצאות לפחות לישיבה הזאת." בהמשך לכך הוזהר התובע ואישר את אמיתות האמור בתביעה שהגיש. אחרי כן, ניתן פסק דין המקבל את התביעה באין התייצבות. בית המשפט ציין בפסק דינו, כי "התובע בהגינותו החברית אינו עומד על קבלת פסק דין אולם עניין זה נתון לשיקול דעת בית המשפט .... ".

4. בהמשך הפרוטוקול מופיע הציון כי "זמן מה לאחר מתן פסק הדין נכנסו לאולם בית המשפט הנתבעים ובאת כוחם". מופיעים גם דבריה של הנתבעת, לפיהם "אנחנו ישבנו מחוץ לאולם, שכן אולם בית המשפט היה מלא, התובע ראה אותנו ודיבר איתנו ולא היה ראוי כי יקבל פסק דין. אני מבקשת שיפסקו הוצאות בגין הישיבה דהיום, ישנם כאן הרבה עדים שהתייצבו היום לדיון. אפילו העד שלו נמצא כאן באולם, הוא אפילו לא שוחח איתו, התובע עזב מבלי לדבר גם איתו". בהמשך לכך בית המשפט החליט לבטל את פסק הדין, וציין כי "למען ההגינות ראוי לציין כי התובע לא ביקש מתן פסק דין בהעדר הנתבעים והשאיר זאת לשיקול דעת בית המשפט ... אולם, חמורה העובדה כי התובע לא היפנה את תשומת ליבו של בית המשפט כי הנתבעים יושבים ליד פתח האולם ולא ביקש לזמנם אל תוך האולם. אם אכן דיבר התובע עם הנתבעים מחוץ לאולם וראה אותם הרי עניין זה חמור שבעתיים".

5. (א) כאמור, אחרי אותו יום הנתבעת שלחה שני מכתבים ללשכת עורכי הדין. המכתב מיום 8.10.03 (להלן - המכתב הראשון) הופנה ליו"ר ועד המחוז של לשכת עורכי הדין. במכתב זה מופיע התיאור הבא:

"ביום 22.9.03 הקדימו והתייצבו מרשיי בבית המשפט בשעה 09:00 לערך, וכשהגיע עו'ד גבעון, אשר היה מוכר להם ומיודד עמם בעבר, החליפו עמו דברים. עו'ד גבעון נכנס לאולם בית המשפט, אשר מידותיו קטנות במיוחד, והמתין לדיון בעניינו. אף מרשיי ניסו להיכנס עמו, אולם כב' השופטת ביקשה מהם להמתין בחוץ. משפתחה הח'מ את דלת אולם בית המשפט בסמוך לשעה 09:30, הבחינה כי עו'ד גבעון יושב בצדה השמאלי, קרוב לשולחן כב' השופטת, וכי באותה עת התקיים דיון באולם, והאולם היה מלא מפה לפה. מחוץ לאולם, יחד עם הח'מ, המתינו, מרשיי, 2 עדים נוספים מטעמם וכן עד מטעמו של התובע. משהתרוקן חלק מאולם בית המשפט נכנסה הח'מ יחד עם מרשיה לאולם בית המשפט, והמתינו לסיום הדיון שנשמע באותה העת, מרשיי הבחינו כי התובע לא היה אותה עת באולם, וחשבו לתומם שיצא אולי למזנון או לשירותים. משהסתיים הדיון, ביקשה הח'מ לקיים דיון בעניין מרשיה, אולם לתדהמתה ולתדהמת מרשיה, והעדים שהמתינו לדיון, נמסר להם ע'י בית המשפט כי ניתן פסק דין בתיק במעמד התובע בלבד, וזאת על אף העובדה שעו'ד גבעון פגש בה'ה ביאזי ואף שוחח עימם בחוץ"

(ב) על רקע תיאור עובדתי זה, נטען במכתב הראשון כי התובע קיבל פסק דין שלא כדין, תוך העלמת העובדה שה'ה ביאזי ממתינים בחוץ. עוד נטען, כי התובע יצא את אולם בית המשפט עם פסק דין בידו, בלא ליידע את הנתבעת או את ביאזי או את העד מטעמו, בדבר מתן פסק דין במעמד צד אחד. נטען כי התובע גרם לבזבוז זמן שיפוטי וזמנם של ביאזי ושל הנתבעת, והכל "מתוך ניסיון לחטוף שלא כדין פסק דין, על אף שידע שבחוץ ממתינים לפחות ה'ה ביאזי". עוד נטען, כי התובע אף לא הציע לבית המשפט בטרם קיבל את פסק הדין לבדוק אם הנתבעת או לקוחותיה מצויים בחוץ, וזאת נוכח העובדה שאולם בית המשפט בשעה 09:00 ואילך היה מלא מפה לפה ולא ניתן היה להמתין בו.

(ג) הנתבעת טענה במכתב הראשון, כי "התנהגותו של עו'ד גבעון הינה בלתי חברית בעליל, חסרת תום לב ונוגדת את כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין". היא צירפה למכתב את פרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 22.9.03 בפניי כב' השופטת אביב. בסיום המכתב כתבה הנתבעת "נדמה לנו שיש צורך להבהיר לעו'ד את הכללים. לשיקולך לטיפול הוועד הנכבד".

6. (א) התובע הגיב למכתב. במענה לתגובתו, שלחה הנתבעת מכתב נוסף ביום 26.1.04 (להלן - המכתב השני). במכתב השני חזרה הנתבעת על דבריה מהמכתב הראשון, ביתר פירוט. במכתב זה נכתב, בין היתר, כי "לדברי מרשיי, טענת עוה'ד גבעון כי לא החליף מילה עם איש מהנתבעים (מרשיי - ס.מ.) ו/או כי עו'ד גבעון לא ראה אותם, אינה אמת בלשון המעטה" (ההדגשה במקור - ע.ש.).

(ב) במכתב זה הוסיפה הנתבעת עוד, כי ניסתה "פעמים מספר להכנס לאולם, אך הבחינה כי הדיונים היו בעיצומם ולא היה מקום ישיבה פנוי, לכן העדיפה להמתין בישיבה בחוץ, מול אולם בית המשפט". נטען גם, כי התובע "בחר לעבור על פניה של החבורה אשר המתינה מחוץ לאולם וכללה את הח'מ, הנתבעים, עדיהם ועד התובע, ולהשאירם מאחוריו באופן חרישי ומתגנב, מבלי להגיד למי מהם כי הדיון מבחינתו תם ונשלם לכאורה".

(ג) נטען עוד, כי "התובע, אשר ידע מראש כי הנתבעים [ה'ה ביאזי - ע.ש.] ממתינים בחוץ, וכי באם ינתן פסק דין כנגדם תוגש בקשה מצדם לבטלו, ועל כן, בנסיונותיו להציג עצמו כחברי והגון הסתפק לכאורה בבקשת הוצאות, אך לא מן הטעם שהתובע הגון וחברי, אלא כדי לטשטש את התנהגותו חסרת תום הלב, המסתירה מבית המשפט את התייצבות הנתבעים [ה'ה ביאזי - ע.ש.] אשר היתה ידועה לו בשלב זה". 

(ד) במכתב זה חוזרת הנתבעת על הטענה, כי התובע "בחר לעבור על פניה ... כשפסק דין בידיו ולהשאירה יושבת וממתינה לשווא באולם בית המשפט, וזאת מבלי לומר מילה".

(ה) בסוף המכתב, אשר הופנה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, ביקשה הנתבעת לחייב את התובע, אם התנהגותו תימצא פגומה, במתן פיצוי בגין אובדן הזמן, הטרחה וההוצאות שנגרמו בשל התנהגותו.

7. בעקבות מכתבים אלה הוגשה נגד התובע קובלנה בבד"מ 11/04 לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים. בקובלנה יוחסה לתובע עבירה על סעיפים 53 ו- 61 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"ט- 1961 וכללים 2, 23 ו- 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו- 1986. במסגרת ההליך המשמעתי העידו הנתבעת ולקוחותיה כעדים מטעם הקובל. בסופו של יום זוכה התובע מהאישומים. פסק הדין ניתן ביום 3.3.05. 

8. התובע טוען כי מכתביה של הנתבעת מהווים הוצאת לשון הרע נגדו ופגיעה בשמו הטוב. לטענתו עשתה הנתבעת את הפרסומים בחוסר תום לב ומתוך נקמנות או רצון לחפות על רשלנותה כלפי לקוחותיה עקב אי התייצבותה לדיון במועד שנקבע. בסיכומיו טען התובע גם, כי דבריה של הנתבעת בעדותה בפניי בית הדין המשמעתי מהווים אף הם לשון הרע. אדון עתה בטענות הצדדים. תחילה, אדון באחריות הנתבעת לדברים שאמרה בעדותה בפניי בית הדין המשמעתי. אחרי כן, אדון באחריות הנתבעת למכתבים ששלחה.

אחריות הנתבעת בגין עדותה - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965

9. לעניין עדותה של הנתבעת בפניי בית הדין המשמעתי, עומדת לנתבעת ההגנה הסטטוטורית הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. הוראה זו קובעת כי פרסום שנעשה על ידי עד, תוך כדי דיון בפניי "שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין", לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי. בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין הוא גוף בעל סמכות שיפוטית על פי דין. בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין הם חלק ממוסדות לשכת עורכי הדין על פי חוק (סעיף 6(6) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961). הדין קובע גם את ההסדרים המהותיים לעניין פעולתם של בתי הדין (ראו בין היתר סעיפים 15 - 18, 63 - 67א לחוק לשכת עורכי הדין). הדין אף קובע את סמכות השיפוט של בתי הדין המשמעתיים, ביחס לעבירות משמעת של עורכי דין (סעיף 62 לחוק האמור).

10. על רקע זה עולה, כי לנתבעת הגנה מוחלטת מפני אחריות בגין דברים שאמרה כעדה בפניי בית הדין המשמעתי. אכן, ההגנה שבהוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע נתפרשה בפסיקה פירוש רחב. היא חלה על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620). פירוש מרחיב זה אומץ נוכח הרציונל העיקרי שביסוד ההוראה, והוא "לאפשר למעורבים בהליך שיפוטי להתבטא בחופשיות, ללא צורך לשקול את דבריהם מחשש לתביעות עתידיות" (קרמניצר, גנאים, שנור, דיני לשון הרע המצוי והרצוי, ירושלים 2005, בעמוד 336). עוד נאמר על הגיונה של ההגנה, כי