נדחתה תביעת גרושה לקבלת דמי שימוש ראויים מהגרוש שלה

א) הצדדים התגרשו בביה"ד ביום א' אב תשס"ג (30/7/03), לפי הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פס"ד ע"י ביה"ד.

בסעיף ב' להסכם נכתב, בין השאר, דירת הצדדים תמכר. בסעיף יב נכתב: "הבעל ימשיך להתגורר בדירה עד למכירתה" ובסעיף יד נכתב: "מעבר לאמור לעיל אין כל תביעות זה על זו".

ביום (5/2/05) שלח ב"כ הגרושה לביה"ד בקשה לחייב את הבעל בדמי שכירות לאשה על חלקה בדירה.

בדיון שהתקיים ביום ד' אדר ב' תשס"ה, השיב ב"כ הגרוש על הבקשה הנ"ל: "בהסכם כתוב שאני יכול להיות בדירה עד למכירתה, למה לא ביקשת (שכ"ד) עד היום למה עו"ד אחרים לא ביקשו. ביה"ד: כי ניסו למכור. בכ"ג: אביא לפה את ג', היא רצתה שהדירה תימכר בהפסד".

בהחלטת ביה"ד מיום ד' אדר ב' תשס"ה (15/3/05), נכתב בין השאר: "בבקשה זו תינתן החלטה במועד מאוחר יותר".

ביום א' ניסן תשס"ה (10/4/05), התקבלה בביה"ד הודעה ובקשה דחופה מטעם ב"כ הגרוש שבה נאמר בין השאר: "ברור מהאמור בהסכם מה הם החיובים הכספיים שהבעל חייב לשלם בגין שהותו בדירה כאמור בסעיף ב' שבו השפיע כבוד ביה"ד על הבעל כי יקבל 47% מערך הדירה ואילו האשה תקבל 53% מערך הדירה". (סעיף 4).

עוד נכתב: "... האיך מפרש כבוד ביה"ד את סעיף יב: "הבעל ימשיך להתגורר בדירה עד מכירתה" מבלי לציין בפניו שזכותו של הבעל להתגורר רק במחצית הדירה ואם הוא רוצה להתגורר בכל הדירה עליו לשלם עבור דמי שימוש ראויים?" (סעיף 5).

"יתרה מכך, בסעיף יד של ההסכם נאמר: "מעבר לאמור לעיל אין כל תביעה זה על זו" (סעיף 7). "אשר על כן מתבקש כבוד ביה"ד לדחות את הבקשה באשר הצדדים התגרשו על סמך הסכם שחיבר כבוד הדיין" (סעיף 14).

ביום כב סיון תשס"ה (29/5/054), התקבלה בביה"ד הודעה מטעם כונסי הנכסים שדירת הצדדים נמכרה.

באותו יום שלח ב"כ הגרושה, בקשה למתן החלטה בענין תביעת המבקשת לדמי שימוש ראויים.

ועתה נעבור לבירור הבקשה הנ"ל מהפן ההלכתי.

ב) שנינו בכתובות (קז ע"ב): "מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו. חנן אומר איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו, ישבע כמה הוציא ויטול וכו'". ובגמ' שם (קט ע"א), פסקו הלכה כחנן. ונחלקו ר"ת וריב"ם (תוס' שם קח ע"א ד"ה הא) בשאר חוב דעלמא. לדעת ר"ת, חנן איירי דוקא בפורע מזונות אשה ומשום הכי פטור דאין הדבר ברור שהיה מתחייב הבעל מזונות, שמא היה יכול להפטר שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שממציא לה מעות. אבל גבי שטר חוב דעלמא אפילו חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול להפטר בשום ענין. ומה דאוקימנא בגמ' שם דין המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו. כחנן דאמר איבד את מעותיו {וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה הוא, כי פרעיה נמי לשם מחילה, לאו מידי יהיב ליה. רש"י}.

מפרש ר"ת האי פורע לו את חובו, מיירי באותו חוב דאיירי ביה חנן, דהיינו במזון האשה דוקא, וחנן היא. אולם ריב"א הביא ראיה מירושלמי דחנן סובר שגם פורע חוב דעלמא פטור הלוה.

והקשו התוס' שם (קז ע"ב ד"ה חנן) על דברי חנן [לפירוש הירושלמי דמיירי בכל חוב}, מהא דקיי"ל (שם פ ע"א), היורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו כאריס. וכן מהגמ' (ב"מ קא ע"א), הבונה חורבתו של חבירו, נותן לו מה שההנהו. ותירצו, דהתם השבח בעין הוא ודין הוא שיטול, אבל הכא לא השביח לו שום שבח נכסים אלא שהצילו מגביית בעל חובו ולא מידי יהיב ליה, והוא כמבריח ארי מנכסי חבירו, דאע"ג דמהנה אותו לא מתחייב מידי כדמסיק בנדרים (לג ע"ב).

ובשו"ע (חו"מ סי' קכח ס"א) פסקו מרן ורמ"א כדעת ריב"א וז"ל: "הפורע חוב של חבירו שלא מדעתו וכו' אין הלוה חייב לשלם לו וכו' והרי אבד זה מעותיו וכו' היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו. הגהה, וכן נ"ל עיקר ודלא כיש חולקים ואומרים דחייב לשלם. (טור בשם ר"ת והרא"ש). ואמנם הסמ"ע שם (סק"ג) דעתו שהלכה כיש חולקים שהם ר"ת ורא"ש. ובפרט מאחר שמהרי"ו שהיה בתראי ג"כ פסק כוותייהו". ע"ש.

ודעת הב"ח שם דהוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואי תפס הפורע לא מפקינן מיניה. אולם, הש"ך שם (סק"ה) חלק על הסמ"ע והב"ח וכתב: "ולפענ"ד דהפסיד מעותיו וכמו שכתב המחבר ואפילו תפס הפורע מפקינן מיניה. לפי שכן נראה עיקר בש"ס דילן. וגם אביא בסמוך יותר משלשים פוסקים דסברי כן. וא"כ פשיטא דהחולק בטל בשלשים וגם בירושלמי מפורש כן וכן פירש רש"י בש"ס וכן פסק הרי"ף והרמב"ם וכו' מיהו לדידן לא הוי ספיקא כלל והעיקר דהפסיד מעותיו, ואפילו תפס מפקינן מיניה. אלא דהיכא דהיה ממון של הלוה בידו בתחלה בשעה שפרע, לא הפסיד מעותיו" וכו'. עכ"ל.

וכ"כ הגה"צ האדמו"ר רבי יעקב אביחצירא זצ"ל בספרו יורו משפטיך ליעקב (סי' סב) וז"ל: "ולענין הילכתא בודאי פשוט הוא דכדברי מר"ן ז"ל נקטינן. ומה גם דהשתא מור"ם הסכים לדבריו. ועוד בה, דרבו החולקים בזה על ר"ת, כמו שהביא הש"ך. ואע"ג דהסמ"ע כתב דבדרישה הוכיח דהלכה כר"ת מ"מ אין לנו אלא דברי מר"ן. ומה גם דמר"ן הכא סתם הדין ולא הזכיר בו שום חולק. והכי נמי מוכח פשטא דתלמודא. אבל לסברת ר"ת הוי לישנא דתלמודא בדוחק ולא בריוח" עכ"ל.

ג) וכתב הרשב"א בחידושיו לנדרים (לג ע"ב) על הא דאמר חנן, מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את את אשתו, הניח מעותיו על קרן הצבי וז"ל: "מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה, דבכה"ג הוא אינו חייב לשלם כיון דלא אמר לו שיפרע לו בשבילו, והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה אלא בתורת פרעון חוב. אבל כשפרנס סתם חוזר הוא וגובה שכל המפרנס סתם, אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה. והראיה מיתומים שסמכו אצל בעל הבית (גיטין נב ע"א) דיתומים קטנים אינם יכולים להתנות. ועוד, מן היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שחייב בעל השדה לשלם, ולא אמרינן שכיון שירד לתוכו סתם, לא נתכוון זה אלא למתנה.(לכאורה לפי חילוק התוס' לעיל אות ב, אין ראיה, דשאני הכא דהשבח בעין משא"כ במפרנס אשת חבירו דלא השביח לו שום שבח בעין ולכן פטור הבעל לשלם, וא"כ מטעם זה יש לומר אף במפרנס סתם הבעל פטור).

ועוד דגרסינן בירושלמי במסכת מציעא (פ"ה ה"א) גבי המלוה את חברו לא ידור בחצרו, חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין (הלוה לו דינרין) אשריתיה גו ביתיה (הניח הלוה אח"כ להמלוה לשכון ולדור בתוך ביתו. פנ"מ) אמר ליה, הב לי אגר ביתי. אמר ליה, הב לי דינרי (שאתה חייב לי, ואני הייתי סבור שאינך תובע ממני שכר דירת ביתך כל זמן שמעותי בידך. פנ"מ) אתא עובדא קומי ר' בא בר בינא, ומריקה ליה מאי דהוה חזי למשרייה.