נדחתה תביעה נגד מפרק זמני בעילה של הפרת חובת זהירות

התובענה, מוסכמות והפלוגתאות הצריכות הכרעה

1.    לחברות מ.ק.ש.י סחר (1995) בע"מ ומ.ק.ש.י למסחר בינלאומי בע"מ, שעסקו בשיווק מוצרי מזון

לקמעונאים, מונה מפרק זמני, אשר בהתאם להסדר נושים שאושר על ידי בית המשפט המשיך בניהול עסקיהן במסגרת מ.ק.ש.י בע"מ (בפרוק) (להלן: "החברה").

       2.  אגב ניהול עסקי החברה הזמינה החברה מהתובעת צנצנות דבש, במסגרת שתי עסקאות. העסקה

הראשונה התבצעה, על פי האמור בתצהירו של מנהל התובעת, מר אורי עדן (להלן: "עדן"), בהמשך להזמנה של החברה מיום 25.8.99, ובגינה נמסר לתובעת שיק דחוי שזמן פרעונו 18.12.99. העסקה השניה בוצעה בהתאם להזמנה של החברה מיום 24.10.99.

3.         לא שנוי במחלוקת כי:

3.1       התובעת סיפקה לחברה את הסחורה בהתאם להזמנות;

3.2       השיקים שנמסרו לתובעת תמורת הסחורה לא כובדו על ידי הבנק הנמשך, לאחר שבמועד פרעונם הוגבל חשבון החברה בבנק, ותמורתם לא שולמה לתובעת בכל אופן אחר;

3.3       השיק ששולם תמורת הסחורה בעסקה הראשונה וההזמנה בעסקה השניה, אשר צורפו לתצהיר עדותו הראשית של עדן, נושאים את חתימתו של הנתבע, אשר שימש במועדים הרלוונטיים כמפרקה הזמני של החברה, בצרוף חותמת החברה;

3.4         בהתאם לתמורת העסקאות שלא שולמה לתובעת הועמד סכום התביעה, בהסכמה, על סך של 77,800 ש"ח, נכון ליום 9.1.01 (ישיבת קדם המשפט מיום 13.7.01, עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 4).

4.     בכתב התביעה נטען כי הנתבע חב, באופן אישי, בתשלום סכום התביעה, וזאת מכוח דיני החברות, דיני החוזים ופקודת הנזיקין (סעיף 8 לכתב התביעה והפרוט שם בסעיפים 32-26). בסיכומי הטענות נזנחו חלק עילות התביעה הנטענות, והתובעת סומכת תביעתה על אחריות מוחלטת נטענת של מפרק להפעלה גרעונית של חברה בפרוק, ולחלופין על אחריות נטענת על פי אמות המידה החלות לצורך קיומה של אחריות על פי עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין.

5.     כנגד הנתבע הוגשו תביעות נוספות על ידי ספקים אחרים של החברה, בנסיבות דומות, קרי: תביעות שעילתן בשיקים שנמסרו לאותם ספקים כנגד הספקת סחורה לחברה שבפרוק, במועדים סמוכים לעסקאות נשוא התובענה, ואשר לא כובדו אף הם לאחר שחשבון החברה הוגבל. לטענת התובעת פסקי דין שניתנו כנגד הנתבע באותם הליכים, בהם העלה הנתבע טענות הגנה דומות לאלה שנטענו בהליך שבפני, מקימים מעשה בית דין המונע מהנתבע את האפשרות הדיונית להעלות את אותן טענות הגנה שנדחו בהליכים האחרים, ודין התביעה להתקבל על הסף מטעם זה בלבד.

6.     הנתבע כופר בקיומה של אחריות אישית וטוען כי פעל בכשירותו כמפרקה הזמני של החברה, כאורגן של החברה, באופן שפעולותיו מחייבות את החברה (קופת הפרוק) בלבד.

עוד נטען על ידי הנתבע כי פסקי הדין שנזכרו לעיל אינם מקימים מעשה בית- דין. הנתבע המשיך וטען כי לאותם פסקי דין אין משקל של ממש, שכן כל ממצא עובדתי שנקבע בהם מהווה עדות שמועה בלתי קבילה, ככל שאינו נמנה על הראיות שבאו בפני, כל מסקנה הכלולה בהם מהווה עדות סברה, ולכל קביעה שבדין שיש בהם, יש ערך תקדימי מוגבל בהיותם פסקי דין שניתנו על ידי אותה ערכאה.

העדרו של מעשה בית- דין

7.       נטען על ידי התובעת כי הנתבע מושתק מלהעלות את טענות ההגנה המועלות על ידו כנגד התביעה, וזאת לאור פסקי הדין שניתנו ב-ת.א 3572/01 מרינה חברה ליבוא מזון בע"מ נגד עו"ד עידן גולדברג (להלן: "ענין מרינה") וב- ת.א 18425/00 ויליפוד אינטרנשיונל בע"מ נגד גולדברג (להלן: "עניין ויליפוד", וביחד: "פסקי הדין"), בהם  נדחו טענות הגנה זהות שהועלו על ידי הנתבע בתביעות דומות שהוגשו על ידי ספקים אחרים. על פי הנטען, בהמשך להלכה שנפסקה ב-ע"א 258/88 פיכטנבוים נגד רשם המקרקעין, פ"ד מד(2)576 (להלן: "פ"ד פיכטנבוים") נזנחה דרישת ההדדיות, קרי: הצורך בזהות בעלי הדין בהליך הראשון בזמן מזה, ובהליך בו נטען להשתק מכוח מעשה בית דין מזה, והומרה במבחן מהותי, האם היה למי שההשתק הנטען פועל כנגדו יומו בבית המשפט. מקום שניתן להשיב על אותה שאלה בחיוב, שוב אין נדרשת זהות בין הצדדים להליכים, ולפיכך, על פי הנטען, די בדחיית הגנתו של הנתבע בפסקי הדין על מנת לקבל את התביעה בעניננו, מכוח אותה טענת סף ומבלי להדרש לשמיעת ראיות. זאת מאחר והעובדות שנקבעו בפסקי הדין, המשמשות את היסוד העובדתי להכרעה שעל פיהם, דומות ומקבילות לעובדות בענייננו, ובתי המשפט הסיקו באותם מקרים כי הנתבע התרשל באופן המקים אחריות אישית שלו לנזקי הספקים, אשר לא נפרעו את תמורת הסחורה שסופקה על ידם.

8.       אינני סבורה כי הנתבע מנוע מלהעלות את טענות הגנתו מחמת מעשה בית דין, וזאת בשים לב למשקלם המצטבר של השיקולים והטעמים שיפורטו להלן.

8.1 פסק הדין בעניין מרינה בוטל וממילא לא ניתן לסמוך עליו טענת מעשה בית דין.

על פסק הדין בעניין מרינה הוגש ערעור. בטרם התברר הערעור, הושג בין הצדדים לאותו הליך הסכם פשרה, על פיו בוטל פסק הדין שניתן על ידי הערכאה הראשונה, ואשר עליו נסמכת טענת ההשתק (על אף שכספים ששולמו על פיו לא הושבו). בית המשפט שלערעור נתן להסכם כאמור תוקף של פסק דין בערעור.