נדחתה תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו כתוצאה ממנוסה מפני כלב

רקע עובדתי:

עניינו של תיק זה הינו תביעה, אשר הוגשה כנגד הנתבעים, שהינם הבעלים של כלב (להלן - הכלב), בגין הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה ממקרה, שארע - לטענת התובעת - ביום 14/07/03 (להלן - התאונה), כאשר התובעת נחבלה קשות ברגליה במהלך מנוסתה מפני הכלב.

טענות התובעת:

לטענת  התובעת שהה הכלב במשך כל שעות היום, בחדר המדרגות בסמוך לדירת הנתבעים, ולעיתים "מבלה" הוא שם אף את לילותיו, כשהוא אינו קשור וללא מחסום לפיו, מצב שאילץ את דיירי הבניין, ובכללם את התובעת, לעבור בקרבת הכלב בעת כניסתם ויציאתם מדירותיהם, תוך שהוא נובח ולעיתים אף תוקף אותם. עוד טוענת התובעת, כי כאשר חפצה היתה לצאת מדירתה בקומה הרביעית היא נאלצה לבקש מן הנתבעים המתגוררים בקומה השלישית להכניס את הכלב לדירתם. לעיתים היא נאלצה להמתין כשעה עד הגעתם של הנתבעים והכנסת הכלב לדירתם.

התאונה ארעה, לדברי התובעת, בעת שירדה במדרגות מדירתה וביקשה מנתבעת 2 להכניס את הכלב לדירתה, וכך עשתה הנתבעת 2. הנתבעת 2 הותירה את דלת דירתה פתוחה, והכלב שב והגיח בריצה מן הדירה והחל להתנפל ולנבוח על התובעת. התובעת החלה לנוס במרוצה במעלה המדרגות, כאשר הכלב דולק בעקבותיה. במהלך מנוסתה מעדה התובעת ונפלה. כתוצאה מנפילתה נחבלה קשות ברגליה.

טענות הנתבעים:

הנתבעים בכתב הגנתם מכחישים את קרות התאונה באופן הנטען על ידי התובעת.

רקע משפטי:

הוראות החוק לעניין היזק על ידי כלב הוספו לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן- הפקודה), בשנת תשנ"ב ואלו הן ההוראות הנוגעות לענין שבפנינו:

"41א.  בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.

41ב.     בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה -

(1)        התגרות של הניזוק בכלב;

(2)        תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;

(3)        הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים".

סעיף 41א, שהוסף לפקודה בשנת תשנ"ב, כאמור לעיל, מטיל על בעליו של כלב אחריות מוחלטת לנזקי גוף שנגרמו על ידי כלבו, ואין צורך לבדוק, האם התרשל הבעלים בשמירתו על כלבו. סעיף זה יחול בכל מקרה בו הוכח, כי ניזוק אדם בעטיו של כלב. האחריות היא לכל נזק גוף שנגרם בעטיו של כלב, ולאו דווקא נזק שנגרם עקב נשיכה או מגע פיזי של הנפגע עם אותו כלב. האחריות איננה מוגבלת למקרים של פעולה תוקפנית של הכלב. לעניין זה ראה ע"א 78/63, וידוקלה נ' רונן, פד"י יז 1382, 1387; ע"א 179/71, כהן נ' חברת חוף הכרמל בע"מ, פד"י כו(645), 648. על בעליו של כלב "לוודא, שכלבו קשור למלונתו קשירה שלא תאפשר לו להשתחרר, ומשלא עשה זאת, לא פעל כפי שאדם סבירבנסיבות אלה היה פועל" (ע"א(חי')132/82, חסידוב נ' ציגלר, פס"מ תשמ"ד(2)388, 394).אמנם, פסקי דין אלו ניתנו בנוגע למקרים עליהם טרם חלו סעיפי החוק הנ"ל, אולם, נראה כי השינוי החקיקתי בא להיטיב עם הנפגעים על ידי כלבים, ובטח שלא לצמצם אחריותם של בעלי הכלבים למעשי כלביהם ולנזקים הנגרמים על ידם.

גם בעולמו של המשפט העברי מצאנו התייחסות לנושא גידול הכלבים והאחריות לנזקים הנגרמים בעטיים. המשנה אומרת במסכת בבא קמא (פרק ז, משנה ז): "לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת". מפרש שם רש"י: "מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו". האיסור על גידול כלב הוא בגלל הנזקים הפוטנציאליים הטמונים בדבר, כאשר החשש הוא גם מנזקים ישירים, "שנושך", וגם מנזקים עקיפים הנגרמים בעטיו של הכלב, "ומנבח ומפלת אשה מיראתו". אחד מגדולי הפוסקים בפולין במאה ה-16, רבי שלמה לוריא (המהרש"ל), כותב: "כלב רע היינו סתם כלב, שהוא מנבח על כל מי שאינו מכיר, ומחמת נביחתו הוא קרוי רע, אף שאינו נושך" (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ז, מה). גם בדברים אלו ניתן לראות את ההתייחסות לנזקים הנגרמים בשל הפחד מכלב, ולא רק לנזקים הנגרמים עקב נשיכה של הכלב או תקיפה של ממש. אמנם פוסק אחר, גם הוא מגדולי הפוסקים בפולין במאה ה-16, רבי משה איסרליש (הרמ"א), ממתן את האיסור שבגידול כלב, וקובע כי האיסור קיים רק במקרה שיש לחשוש, שהכלב יזיק לבני אדם (חושן משפט תט, ג).

משהוכח כי אדם ניזוק בגופו בעטיו של כלב השייך לאחר או המוחזק על ידו, יהיה חייב בעליו של הכלב או המחזיק בו באחריות מוחלטת לנזקים. זאת כל עוד לא הוכיח הנתבע, כי עומדת לו איזו מן ההגנות המנויות בסעיף 41ב לפקודה. ההגנות היחידות העומדות לבעליו של הכלב הן אלו המפורטות בסעיף 41ב לפקודה. הדבר עולה מלשונו של הסעיף: "לא תהא הגנה לבעלים אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה ...", רק אם התקיימה אחת מההגנות המפורטות בסעיף 41ב יהווה הדבר הגנה לבעלים מפני תביעה בגין נזקים שנגרמו בעטיו של כלבו. את קיומה של איזו מן ההגנות על הנתבע להוכיח. את זאת ניתן ללמוד הן מלשונם של סעיפים 41א
ו-41ב לפקודה והן מן הכלל, כי על צד החובה להוכיח כל טענה המקדמת את עניינו במשפט.

ומן הכלל אל הפרט: