נדחתה תביעה להשבת כספים ששמשו לרכישת בית

לפני תביעה להשבת כספים שהגישו התובעים, שהם הורי בעלה  לשעבר של הנתבעת.

עילת התביעה

התביעה מיוסדת על טענת התובעים בדבר זכותם להשבת כספים ששילמו, לטענתם, לנתבעת ולבעלה (בנם) "במסגרת רכישת הבית" שרכשו מהם (להלן הדירה). זאת, לאחר שבית משפט זה קבע בפסק דין מיום 31.5.99 (להלן פסק דין קמא) שההסכם בדבר מכירת הדירה מיום 15.2.96 בטל, ביחסים שבין הנתבעת לבין התובעים דנן והבעל.

השתלשלות דיונית

א.         על פסק דין קמא הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"מ 1088/99). בית המשפט המחוזי  דחה את הערעור לעניין בטלות ההסכם אך קבע: "אולם הכספים שנקבע בפסק הדין כי ניתן לראותם כתמורה עבור רכישת הדירה יוחזרו להוריהם על ידי שני בני הזוג, קרי הבעל והמשיבה".

ב.         על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה בר"ע לבית המשפט העליון וזה קבע בפסק דין מיום 27.2.01 שקביעת בית משפט זה ובית המשפט המחוזי בדבר בטלות ההסכם תעמוד בעינה וכי חיובה של המבקשת (=הנתבעת דנן) להשיב את הסכום שנקבע בבית המשפט המחוזי בטל וכי אין בפסק הדין של בית המשפט העליון כדי למנוע מהמשיבים (=התובעים דנן) או מי מהם לתבוע בתביעה נפרדת מהמבקשת כל סכום שימצאו ל נכון בין כהשבה ובין אחרת.

ג.          בכתב ההגנה טען ב"כ הנתבעת טענת התיישנות. הטענה ניזנחה בסיכומיו ועל כן לא אתייחס אליה.

ה ה כ ר ע ה

א.         כאמור, בחרו התובעים להשתית את תביעתם על עיקרון ההשבה (סעיפים  35-37 לכתב התביעה) המעוגן בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970 (להלן החוק).

ב.         כאמור, בסעיף 9 לחוק חייב המפר להשיב לנפגע  " מה שקיבל על פי החוזה" והנפגע חייב להשיב למפר "מה שקיבל על פי החוזה". בפסק הדין קמא קבעתי מפורשות (עמ' 13 לפסק הדין):

"התנאי של הקונים (=התובעים דנן) להחזר כספים שליכאורה שילמו עבור הדירה אין לו על מה שיסמוך שכן לפי המוטעם לעיל הם לא שילמו מאומה עבור ההסכם (הדגשה שלי, ג"ג),  מפני שהכספים שהועברו לא. זמן רב לפני חתימת ההסכם לא היו יכולים לשמש כתשלומים על פיו, הן מפני שתשלומים אלה מנוגדים בהחלט לאופן התשלומים הנקוב בהסכם והן משום שכספים אלה כלל לא היו כספיהם של הקונים אלא של המוכרים אשר היו בידם של הקונים מתוך שהבעל הפקידם בחשבונם כדי להבריח כסף שחור שהרוויח במסגרת החברות שלו. על-כן, אם יש לקונים תביעה להחזרת כספים אין התביעה יכולה להיות מועלית כלפי התובעת (=הנתבע דנן)".

ועוד בהמשך (סעיף ד "לסיכום"):

"ההכרעה בשאלות השנויות במחלוקת אמורה להביא להכרעה בתביעה כולה. שאלות אלו הוכרעו באופן התומך בתביעה דהיינו: ההסכם לא קויים ולא התחילו לבצעו, הכספים שהיו אמורים להשתלם , כאמור בהסכם לא שולמו.  כספים שנזקפו לטובת חברה של הבעל, זמן רב לפני חתימת ההסכם, לא היתה שום כוונה להועידם לתשלום עבור הדירה ובוודאי לא כאשר תנאי ההסכם עצמם עומדים בסתירה לנתון זה. מה עוד, כאמור לעיל, שקרוב לוודאי שאין מדובר בכספי הלוואה השייכים להורי הבעל - הקונים, אלא בכספים של התובעת והבעל - המוכרים, שהיו בידי הורי הבעל כ"כסף שחור" השייך לתובעת ולבעל (או לבעל). ההסכם היה למעשה פיקציה שלא היתה כל כוונה לקיימו והוא נעשה בהשפעת הנתבעים וכולם כקנוניה נגד התובעת, אשר לא קלטה את הדבר בעת כריתת ההסכם ועמדה עליו בסמוך לאחר מכן ואזי שלחה את מכתב הביטול". 

ובהמשך (שלהי סעיף ה "לסיכום", עמ' 14 לפסק הדין):

"ההסכם לא נחתם בתום לב ביחסים שבין הבעל והוריו לבין התובעת. אני מקבל את גירסת התובעת שהובטח לה ע"י בעלה שהיא תקבל מן הכספים הראשונים שישולמו תמורת הדירה סך של 250,000 $ לרכישת דירה עבורה ועבור הילדים. מטעם זה, אכן, נכתב בהסכם שעם חתימתו ישולם בפועל סך של 100,000 $ ובמועד הבא ישולם סכום נוסף בפועל. עם הגשת התצהירים בתגובה לכתב התביעה התגלה חוסר תום הלב והקנוניה של הבעל והוריו נגד התובעת. מתברר שכל האמור בהסכם באשר לתמורה (ודברים אחרים) איננו נכון, דהיינו הנתבעים שוללים את חובת התשלום בפועל ומיחסים את תשלום התמורה עבור הדירה לכספים שהועברו עבור החברה לאיטליה (כמפורט לעיל), זמן רב לפני חתימת ההסכם, כאשר טרם דובר בכלל עם התובעת על אודות ההסכם".

ג.          לא היה בתביעה דנן שהוגשה כל מאומה כדי לשנות את אשר קבעתי בפסק הדין קמא. אדרבה, המסמכים שצורפו לכתב התביעה אך תומכים במסקנות פסק הדין קמא.

ד.         התובעים מתעלמים בכתב התביעה מפסק הדין קמא ומהכרעות בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, כאילו  לא היו, כלשונם: "ההסכם היה אמיתי" (סעיף 17 לכתב התביעה).

ה.         אכן, התובעים מבקשים להסתמך על פסק הדין בה"פ 1008/96 של בית המשפט המחוזי, מיום 16.12.98. אך הנתבעת דנן לא היתה צד להליכים בתיק הנ"ל. התובעות היו שתי חברות איטלקיות שתבעו את הבעל, את חברת ------- ---- --- בע"מ ואת התובעים דנן.

על-כן, אין באמור בפסק הדין שבתביעה הנ"ל כדי לחייב במאומה את הנתבעת.