נדחתה תביעה להשבת דמי תיווך- התשלום לא נגבה במרמה ולא הייתה הסגת גבול מקצוע עריכת הדין

זוהי תביעה בסדר דין מהיר להשבת הסכומים ששילם התובע לנתבעים כדמי תיווך.

כללי

1.             1.             התובע רכש דירה חדשה מקבלן, באמצעות משרד התיווך של הנתבעים. התובע שילם לנתבעים דמי תיווך בשיעור 2% + מע"מ ממחיר הרכישה, אך הוא תובע השבתם.

2.             2.             לטענת התובע בסיכומיו, התשלום נגבה ממנו במרמה וסחיטה, תוך אילוץ ואיומים. חתימתו על מסמך ההתחייבות לתשלום דמי תיווך זויפה. כן טען לשלילת זכות הנתבעים לדמי תיווך בגין הסגת גבול מקצוע עריכת הדין, ומהטעם שההתחייבות לתשלום דמי תיווך היא כלפי הנתבעת 3, שהיא חברה ולא מתווך בעל רישיון כנדרש.

3.             3.             התביעה היא על סך 45,230 ש"ח, כדלקמן: 30,230 ש"ח בגין החזר דמי התיווך ששולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה וסכום נוסף של 15,000 ש"ח כפיצוי בגין עוגמת נפש טרחה והוצאות.

4.             4.             מטעם התובע העידו התובע בעצמו, אשתו, מר קראדי (שהיה נציג הקבלן בעבודה מול הנתבעים בעניין שיווק הדירות), מר אלטר לוין (שכן שרכש אף הוא דירה מהקבלן באמצעות הנתבעים ושילם דמי תיווך), ושכן נוסף, מר אהרון ניסן (שרכש דירה כאמור, אולם לא שילם דמי תיווך). מטעם הנתבעים העידו הנתבעים 1 ו- 2 בעצמם וכן מר עמית קורן, המתווך שטיפל בתובע בחלק מהאירועים נשוא התובענה. עדי התביעה נחקרו בישיבת יום 3/9/09 (ישיבה I) ועדי הנתבעים נחקרו ביום 7/9/09 (ישיבה II). הצדדים סיכמו בע"פ.

דיון והכרעה

5.             5.             דין התביעה להידחות.

6.             6.             לאחר ששמעתי את הראיות אני קובעת שהתובע הטיל בנתבעים אשמות חמורות, שלא נמצא להם בסיס.

7.             7.             הטענה העיקרית בכתב התביעה כפי שהוגש היא, כי לאחר ששילם התובע את דמי התיווך לנתבעים, התברר לו כי על פי הסכם השיווק שהיה לנתבעים עם הקבלן, אסור היה לנתבעים לגבות דמי תיווך מהרוכשים. עוד התברר לתובע כי כל הרוכשים, למעט רוכש אחד נוסף (מר לוין שהובא לעדות מטעמו), לא שילמו דמי תיווך. התובע צירף מכתב של מר קראדי, שהיה נציג הקבלן בעת הרלבנטית, לתמיכה בטענתו. בנוסף טען התובע בכתב התביעה, כי הזמנת התיווך "מפוקפקת ביותר" ואינה עונה לדרישות הדין (וטענות נוספות שנזנחו, כגון שהנתבעים לא היו "הגורם היעיל").

8.             8.             כבר עם הגשת כתב ההגנה התבררה הטענה העיקרית של התובע כלא-נכונה. לכתב ההגנה צורף העתק מהסכם השיווק בין הקבלן לנתבעים ( הסכם השיווק). עיון בו מעלה כי לא נאמר בו במפורש שחל על הנתבעים איסור לגבות דמי תיווך מהרוכשים. בנוסף, תוקפו של הסכם השיווק, הוא למשך 12 חודשים מיום חתימתו, עד ליום 10/1/07. קיימת אופציה להארכה למשך 6 חודשים נוספים לפי שיקול דעת הקבלן (דהיינו: עד 10/7/07). מר קראדי העיד כי האופציה לא מומשה (ר' עמ' 13 ש' 17-18). בכל מקרה, גם אם מומשה האופציה, ביום 7/8/07, הוא יום החתימה על ההתחייבות לתשלום דמי תיווך כלפי הנתבעים וחתימת הנתבעים על ההצעה המופנית לקבלן, פג תוקפו של הסכם השיווק.

9.             9.             ככל שנותר ספק מעיון בהסכם השיווק עצמו, עדותו של העד מטעם התובע, מר קראדי, סתמה את הגולל על הטענה. מר קראדי עבד כנציג הקבלן מול הנתבעים וטענות התובע ביחס לאיסור לגבות דמי תיווך על פי הסכם השיווק, התבססו על מכתבו של מר קראדי (נספח ו' לתצהיר התובע). מר קראדי חזר בו בעדותו מהטענה שאסור היה לנתבעים לגבות דמי תיווך מהתובע. העד הבהיר כי התברר לו בדיעבד, שהסכם השיווק כבר לא היה בתוקף בעת הרלבנטית. כשערך את מכתבו הנ"ל, לא בדק עניין זה (ישיבה I עמ' 12 ש' 15-16, 23-24, עמ' 14 ש' 18-25). עוד ציין כי אילו היה ההסכם בתוקף, הרי שלהבנתו שלו, אסור היה לנתבעים לגבות דמי תיווך אם כי אינו זוכר שדובר על כך בעת שערך מטעם הקבלן את הסכם השיווק עם הנתבעים (שם, עמ' 12 ש' 27-32 עד עמ' 13 ש' 1, ובעמ' 13 ש' 10-14).

10.         10.          אני דוחה את הטענה כי יש לראות בהסכם השיווק כתקף, למרות שפג תוקפו. לא ניתן לקבוע זאת, בניגוד להסכמות הצדדים להסכם השיווק, בוודאי כאשר לא הובאה עמדת הקבלן, שאיננו צד לתיק. העד, מר קראדי לא העיד כנציג הקבלן, אלא רק בעניין מכתבו הנ"ל (עמ' 14 ש' 1) וממילא לא אישר בעדותו את טענת התובע בדבר הארכה של ההסכם בהתנהגות. העובדה שהקבלן שילם דמי תיווך לנתבעים בגין מכירת הדירה לתובע, איננה מאריכה תוקפו של ההסכם, שהוא בעיקרו הסכם שמעניק לנתבעים בלעדיות בשיווק הדירות בבניין. כידוע, אין פסול ואין איסור על קבלת דמי תיווך משני הצדדים לעסקה.

11.         11.         אין בעדותם של השכנים לסייע בהוכחת טענתו של התובע. אין מחלוקת שמר לוין שילם דמי תיווך ואילו מר ניסן לא שילם דמי תיווך. אם בכלל, יש בעובדות אלה כדי לתמוך בגרסת הנתבעים, שלפיה לא גבו דמי תיווך מהרוכשים בתקופת תוקפו של הסכם השיווק שבו ניתנה להם בלעדיות בשיווק, וגבו דמי תיווך בתום תקופת הסכם השיווק. כמו התובע, גם מר לוין ששילם דמי תיווך, התוודע לדירה באמצעות התובעים וחתם על טופס התחייבות, בתקופה שהסכם השיווק כבר לא היה בתוקף. לגבי השכן, מר ניסן, הובהר כי לא חתם על התחייבות לתשלום דמי תיווך וכי הנתבעים לא היו הגורם היעיל (עדות הנתבע 2, ישיבה II, עמ' 16 ש' 23-28. ר' עדות מר ניסן בעניין זה, שלא הייתה ברורה: ישיבה I, בעמ' 15 ש' 26-29, עמ' 16 ש' 5-6, ש' 10-13).

12.         12.         נותרו, אפוא, טענות המרמה, אילוץ, איומים וזיוף, טענות שכאמור, לא מצאתי בהם ממש.

13.         13.         הטענה שהחתימה על התחייבות לתשלום דמי תיווך זויפה כביכול, לא הועלתה ככזו בכתב התביעה, למרות שהעתק ההתחייבות צורף כבר לכתב התביעה, והתובע היה מודע לו לפחות בעת הגשת תביעה (גם אם לא קיבל העתק מההתחייבות מיד לאחר שנחתמה). בכתב התביעה נטען בכלליות כי הזמנת התיווך "מפוקפקת ביותר". אין זו טענת זיוף ואין העלאתה באופן זה עומדת בהוראות תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי. הטענה הועלתה רק בכתב התשובה. כידוע, כתב תשובה, איננו אכסניה להעלאת טענות חדשות, שהיו ידועות לתובע, אלא לתגובה לטענות המועלות בכתב ההגנה בלבד. גם בכתב התשובה נטען רק כי החתימה "על פניה אינה חתימתו" של התובע (ס' 12 (ה)). הנתבעים התנגדו להרחבת חזית, ובדין עשו כך. טעם זה די בו כדי לדחות את הטענה.

14.         14.         אוסיף ואומר כי ממילא לא הובאו ראיות כלשהן להוכחת טענת הזיוף, וזו איננה מסתברת מן הראיות. בהמשך לכתב התשובה, לא נקט התובע כל צעד לקבל את המקור, להעבירו לבדיקה וכד'. לפי עדות התובע, הוא ניסה להגיש תלונה במשטרה על זיוף רק לאחר דיון ק.מ. בתיק זה. גם אז לא נרשמה התלונה, משום שלפי הטענה, המשטרה דרשה את מקור המסמך כדי לפתוח תלונה. התובע לא נקט כל צעד להשגת המקור. למותר ציין כי המקור הוצג בפני בימ"ש בק.מ. ולא הייתה מניעה להעבירו. התובע נחקר בעניין זה וטען כי לא דרש את המקור משום ש"הוא לא רלבנטי לתביעה". כאשר מעלים טענת זיוף המטילה דופי בנתבעים, תשובה זו, בלשון המעטה, איננה מניחה את הדעת (עמ' 19 ש' 16-18 וראו גם כל החקירה מש' 1 ואילך).

15.         15.         כאמור, מטעם הנתבעים העיד גם המתווך, מר עמית קורן. מר קורן ליווה את התובע מתחילת דרכו במשרד הנתבעים, ואין חולק שהחתים את התובע על התחייבות לגבי דירה ראשונה שראה ברח' המעיין. מר קורן העיד כי החתים את התובע גם לגבי הדירה נשוא התובענה (חתימה שניה על אותו מסמך, הפעם לצד הכתובת ברח' סמילנסקי). עדותו של מר קורן לגבי נסיבות החתימה הייתה מפורטת ומשכנעת ולא נסתרה (ישיבה II, לגבי הדירה הראשונה בעמ' 9 ש' 2 ולגבי הדירה השניה בעמ' 10 ש' 14-30).

16.         16.         התובע מצא לנכון להרחיב בתצהירו ולציין כי החתימה הקודמת על אותה התחייבות בגין הדירה הראשונה שראה נעשתה בחושך, ולא יכול היה לקרוא על מה הוא חותם. התובע ניסה ליצור מצג כללי של "שיטות עבודה" נלוזות, אולם הרושם שהתקבל הוא כי התובע מפריז בתיאוריו ומוסיף עליהם לפי העניין. גם אם הייתה הפגישה לעת ערב, יכול היה התובע לבקש לחתום במועד אחר או לאורו של פנס רחוב. מדובר בתובע משכיל שהוא מהנדס במקצועו. ניכר היה מהתנהלותו בניהול התיק ומעדותו, כי הוא מבין היטב את העניינים. מעבר לכך, כל אדם מוחזק כמי שקרא ויודע על מה הוא חתם. אם התובע לא קרא על מה הוא חותם אין לו אלא להלין על עצמו, ולא היה מקום להוסיף ולטעון טענות מסוג זה שמטרתן לנסות להכפיש את הנתבעים. למותר לציין, כי גם טענות אלה הן טענות כבושות, שלא נזכרו בכתב התביעה (להזכיר, עסקינן בכתב תביעה בסדר דין מהיר שנתמך בתצהיר).