נדחתה תביעה כספית של בעל כנגד אשתו לשעבר

1.         א.         תובענה כספית של בעל כנגד אשתו לשעבר (להלן השניים: "בני הזוג"

"הצדדים").

ב.         בני הזוג התגרשו זמ"ז בג"פ ביום 31.12.03. עובר לגירושין חתמו השניים על הסכם גירושין ויחסי ממון שהסדיר את הענינים הנלווים לגירושין (להלן: " ההסכם"). ההסכם נחתם, אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 19.11.03, במסגרת תביעתה הרכושית של הנתבעת כנגד התובע בתמ"ש 65141/99.

2.         א.         בבסיס התובענה סכום של 30,000 ש"ח שניתן על ידי הנתבעת במהלך

נישואיה לתובע, כהלוואה, לבנו של התובע מנישואיו הראשונים (להלן: " הבן").

ב.         החזר ההלוואה נתבע על ידי התובעת מהבן בתביעה שהגישה כנגדו בתמ"ש 65145/94. הנתבעת והבן הגיעו להסדר פשרה אשר קיבל אשור ותוקף של פסק דין ביום 10.1.05 (נספח ב' לכתב התביעה). הבן עמד בהוראות הסכם הפשרה ושילם את שהוטל עליו.

ג.          בתובענה שבפני עותר התובע לחייב את הנתבעת ליתן לו מחצית מסכום ההלוואה (קרן) בטענה, כי סכום ההלוואה במקור ניתן לבן מכספים משותפים במהלך חיי הנישואין. משהוחזר הסכום מגיעה לו מחציתו.

            * ר'  ס' 9-13 לכה"ת באשר לעובדות וס' 14-15 באשר לעילת התביעה.

3.         בכתב ההגנה טענה הנתבעת, בין יתר טענותיה, לדחיית התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין. לא נדרשתי לטענה זו כטענה מקדמית והותרתי אותה לפסק הדין על מנת לעמוד על אומד הדעת של הצדדים באשר לסכום ההלוואה נכון לחתימת ההסכם.

4.         לאחר שבחנתי את הוראות ההסכם ואת אומד דעת הצדדים שקדם לו, בכל הנוגע לסכום ההלוואה, אין בידי אלא לדחות את התובענה.

א.         ההסכם הוכתב לפרוט', בסיוע בית המשפט, בתום ישיבת ההוכחות האחרונה שהתנהלה בין הצדדים באשר לרכוש המשותף.

טרם חתימתו נמסר עותק מההסכם לצדדים ולבאי כוחם. הצדדים קראו את ההסכם, הבינו את הוראותיו וחתמו עליו אישית באולם בית המשפט. בית המשפט נקט בצעד זה הן משום אופיו של ההסכם כהסכם ממון והן על מנת לוודא את הבנת הצדדים להוראותיו. בהסכם הצהירו הצדדים, כי "אין לאף צד כל טענה או דרישה כלפי רעהו מעבר לאמור לעיל (בהסכם ש.ש.) בכל הנוגע לזכויות ממוניות או רכושיות אחרות שיש למי מהצדדים למעט חוב המזונות שככל שהוא קיים יהיה להמשיך ולגבותו" (סעיף 6 להסכם). בסעיף 8 להסכם הצהירו הצדדים, טרם חתימתם עליו, כי הם "מצהירים כי הם הבינו הוראות ההסכם וחתמו עליו בהסכמה חופשית וכי הם מבקשים מבית המשפט לאשרו כהסכם יחסי ממון וליתן לו תוקף של פסק דין במסגרת התביעה הרכושית".

ב.         הצהרות אלה של הצדדים באו לאחר שהסכימו, כי לחיסול מלא ומוחלט של תביעת הרכוש של הנתבעת ישלם התובע לנתבעת סכום של 155,000 ש"ח, בתנאים שפורטו, וכן תקבל היא את המטלטלין הנמצאים בדירה. על בסיס הסכמה זו ניתנה הצהרת הצדדים בסעיף 6, לפיה אין לאף צד, כולל לתובע, טענות או דרישות לזכויות ממוניות או רכושיות אחרות.

ג.          האם בעת חתימת ההסכם היו הצדדים מודעים לסכום ההלוואה ולחובתו של הבן להחזירו? התשובה - חיובית.

1.         בדיונים שהתקיימו בביהמ"ש, בתביעה הרכושית של הנתבעת כנגד התובע, אותה תביעה במסגרתה נחתם ההסכם, ההלוואה והחבות להחזרתה עמדה לנגד עיני הצדדים ולנגד עיני הבן. הבן, אשר העיד מטעם התובע, בתביעה הרכושית כנגד אביו (תמ"ש 65141/99) נחקר על ידי ב"כ התובעת אודות ההלוואה. בעמ' 50 לפרוט' הדיון בתמ"ש 65141/99 ש' 6-12 מאשר הבן, כי הוא התחייב בפני הנתבעת להחזיר לה את כספה וביקש אורכה של 3 חודשים לשם כך. הוא גם מאשר שנכון ליום מתן עדותו (19.11.03) המועד בו נחתם ההסכם כזכור, טרם החזיר הוא את החוב (ר' גם עמ' 53 לפרוט' בתמ"ש 65141/99 ש' 21 ואילך). גם התובע נחקר נגדית בענין זה בהקשר לשמוש שנעשה לבסוף בסכום ההלוואה, שמוש שלא תאם את המטרה המקורית לשמה ניתנה ההלוואה. ר' לענין זה עמ' 56 לפרוט' (טעות במספור) בישיבת יום 20.10.03 בתמ"ש 65141/99 וכן בעמ' 57 לאותו פרוט' ש' 1-7 בהן נחקר התובע ממש על סכום ההלוואה ונתן את גירסתו למקור של הכספים שהביאו לצבירתו של סכום זה.

            רוצה לומר, התובע ידע על קיומה של ההלוואה שהרי הוא היה זה שפנה לנתבעת וביקש ממנה להלוות את הכסף לבנה. התובע היה מודע לכך שהחוב טרם הוחזר נכון לאותה ישיבה בה נחתם ההסכם. נושא החוב עלה בחקירתם של הצדדים ובחקירת הבן שהתקיימה במהלך אותה ישיבה.

2.         אם לא די בכך, באה חקירת התובע וחקירת בנו בתובענה זו שבפני והבהירה, כי נושא זה עלה בהתייעצות שקיימו ביניהם טרם שנתנו הסכמתם להסכם וטרם חתימת התובע עליו. התובע נשאל בח"נ, באשר לסעיף 6 להסכם הפשרה בו הוצהר והוסכם שאין לאף אחד שום תביעה כלפי הצד השני. תשובתו היתה "אני לא יודע" ואולם בהמשך הוא מאשר, כי הסכום שנקבע כסכום שינתן לנתבעת לכיסוי כל דרישותיה הרכושיות , 155,000 ש"ח, היה מורכב מסך של 125,000 ש"ח ו- 30,000 ש"ח ש" אנחנו חייבים לה" (כך בלשון רבים ש.ש.). לדבריו הוא נתן את הסכמתו לסכום המלא (155,000 ש"ח) למרות שחשב שאי אפשר לסמוך על הנתבעת שלא תתבע אותו אבל בא כוחו הרגיע אותו ואמר שיש על זה התיישנות. למרות חששו זה לא דאג התובע לכלול בהסכם סעיף המונע מהנתבעת מלתבוע את הבן, כפי שאכן עשתה. התובע, לא רק שלא דאג לכלול סעיף זה בהסכם אלא הסכים לכפוף את עצמו לאותה הוראת סעיף 6 להסכם, אליה כפופה גם הנתבעת אלא שכפיפותה זו היא ביחסיה עם התובע ולא ביחסיה עם הבן. אם לא די בכך, בהמשך החקירה נשאל התובע אם בסופו של דבר (כשחתם על ההסכם ש.ש.)לא חשש שהנתבעת תתבע ותשובתו היתה " היא אמרה שאם עופר היה נותן לה את ה- 30,000 היא לא היתה תובעת אותו". ללמדך, שהחשש שהנתבעת תממש את זכותה לדרוש ולקבל את החזר ההלוואה מהבן ליווה את התובע לאורך כל ישיבת ההוכחות והמו"מ שהתנהל בסיומה ואשר הוביל לאותו הסכם ולסעיף 6 שבו (ר' עמ' 9 לפרוט' ש' 14-20).

3.         אם היה ספק באשר לניתוח העובדתי המפורט לעיל באה גם חקירת הבן ותומכת בו ללא פשרות. בעמ' 13 לפרוט' ש' 2-10 נשאל הבן אם התובע (אביו ש.ש.) נועץ בו לפני חתימת ההסכם בכל הנוגע לנושא החוב " אחר ששאלת ה- 30,000 עלתה על הפרק" (באותה ישיבת יום 19.11.03 בה נחתם ההסכם -  ש.ש.) הבן משיב בחיוב, כשהוא נשאל מה דיברתם הוא משיב, ואביא תשובתו כלשונה:

            " אמרתי לו כי אני עייף ממשפטים ושיש לי צו מניעה על הבית ואמרתי לו שאין לי גם  כוח ל-30,000 ונכניס את זה פנימה. אמרתי שה-30,000 יהיה בתוך ה- 155,000 שביהמ"ש קבע, רצינו לשלם, אבל היא קיבלה כבר 140,000 אבל פתאום התחיל חזרה על ה- 30,000 אם היינו עושים סעיף שגם אותי לא תתבע הכל היה נראה אחרת".