נדחתה תביעה כספית להשבת כספים ששמשו לסילוק הלוואה וחובות

1.       זוהי תביעה כספית לחיוב הנתבעים כפי שצויין בכותרתה בסך של 126,825 ש"ח, אולם בגוף התביעה מסתבר כי התובע עותר לחיובם בסכום נוסף בסך של 87,950 ש"ח בגין חובות משותפים שלו ושל הנתבעת מס' 1. התביעה הוגשה כשהתובע והנתבעת מס' 1 היו עוד  נשואים זל"ז, ומאוחר יותר הם התגרשו בבית הדין הרבני.

          הנתבעים מס' 2  ו- 3 הינם הוריה של הנתבעת מס' 1, חמו וחמותו לשעבר של התובע (להלן: "הורי האישה").

עובדות ברקע:

2.       בני הזוג נישאו זל"ז כדמו"י ביום 27.5.93 ומנישואיהם נולד בנם המשותף,יליד 30.12.93.

בני הזוג  התגוררו בדירה ברח' _______(להלן:"הדירה").

3.       בכתב התביעה טוען התובע, כי הנתבעים שיכנעו אותו למכור את הדירה כדי שכספי התמורה ישמשו לסילוק ההלוואה המובטחת במשכנתא הרובצת על הדירה (להלן:"ההלוואה") וכן לסילוק חובות משותפים שנוצרו במהלך החיים המשותפים, ולעבור יחד עם משפחתו, לאחר מכירת הדירה, לגור בקרוואן ב________.

עוד טוען התובע, כי ביום 25.10.01 נמכרה הדירה תמורת הסכום של 116,000 $. מסכום זה פרע התובע את ההלוואה ואילו היתרה בסך של 70,000 $ הפקיד בנאמנות בידי הנתבעים 2 ו-3 ; לטענתו , סכום אחרון זה נועד לתשלום חובות וצרכי בני הזוג ובנם המשותף, אם יהיו, כפי שסוכם בינו לבין הנתבעים .

          לאחר מכירת הדירה, עברו בני הזוג להתגורר בקרוואן ב________, סמוך לבית הורי האישה.

          לימים התערערו היחסים בין בני הזוג ובשנת 2002 עזב התובע את הבית.

4.       בתביעתו טען התובע, כי הנתבעים רקמו קנוניה כנגדו על מנת לנשלו מרכושו, הוליכו אותו שולל בדרכי כחש ורמיה והביאו אותו למכור את הדירה ולהעביר את כספי התמורה לידיהם בתואנה כי יוחזקו בנאמנות כאשר כוונתם האמיתית היתה שלא להשיבם לידיו.

התובע טוען כי לאחר עזיבתו את הבית הוא פנה לנתבעים וביקשם לסלק מתוך כספי הנאמנות המוחזקים בידיהם את החובות המשותפים של בני הזוג והמסתכמים ב- 87,950 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. כמו כן, לטענתו, הוא ביקשם לחלק את היתרה המסתכמת בסך של 253,650 ש"ח  לאחר סילוק החובות, שווה בשווה בין בני הזוג, כך שכל אחד  מהם יקבל סך של 126,825 ש"ח. מוסיף התובע וטוען, כי פניותיו החוזרות ונשנות לנתבעים בעניין זה לא נענו, ועל כן נאלץ הוא להגיש תביעתו דנן.

5.       בגדרי כתב סיכומיו טען התובע לראשונה,  כי טענת ההגנה שבפי הנתבעים הינה בגדר הודאה והדחה, ועל כן, נטל ההוכחה והשכנוע רובץ על שכמם של הנתבעים להוכיח כי הסך של 36,000 $ אכן הועבר לידי התובע. כך טען בסיכומיו:

" הנתבעים הודו כי נותר בידי הנתבע מס' 2 ו/או הנתבעים 2-3 לאחר מכירת הדירה, סכום כסף ע"ס 70,000 $ , אולם, טענו, כי התובע נטל לידיו סך של 36,000 $ וכי לא מגיע לו סכום כסף כלשהו, טענה שלעצמה הינה בגדר הודאה והדחה".

היפוך נטל ההוכחה- האמנם?

6.       כידוע, טענת הגנה היא בגדר טענת הודאה והדחה , היינו "כן-אבל" , אם מודה הנתבע בכל העובדות הנטענות על ידי התובע, כשבצדה של אותה הודאה טענות המפקיעות את זכותו של התובע, כדברי השופט זוסמן בע"א 642/61 זאב טפר נ' שלמה מלה פ"ד כרך ט"ז (2) 1000 בעמ' 1005:

 " היסודות של הטענה המורכבת הלזו ערוכים, כביכול, בשני עיגולים קונצנטריים. בעיגול הפנימי, הקטן, מצויות כל אותן העובדות עליהן העמיד התובע את תביעתו, ובעיגול החיצוני, הגדול, ערוכות העובדות המפקיעות את זכות התובע".

(ראה לעניין זה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 321- 320; ע"א 777/80 - קלרה שרייבר נ' מרגוט שטרן ו-3 אח' . פ"ד לח(2), 143 ,עמ' 145-146; רע"א 3592/01 - עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב פ"ד נה(5), 193; ע"א 777/80 קלרה שרייבר נ' מרגוט שטרן ו-3 אח' פ"ד לח(2), 143).

7.       התביעה מעמידה טענה ועתירה מרכזית אחת לפיה התובע זכאי לקבל מהנתבעים את סכום התביעה לרבות השתתפותם בתשלום חובות. שני ראשים לטענה זו: האחד, כי כספי התמורה הוחזקו בנאמנות בידי הנתבעים, ואילו השני, כי הם נמנעו מלהעביר לו את חלקו בכספים אלה.

לשון אחר: זכותו של התובע לקבל מאת הנתבעים את הסכום הנתבע קמה וצמחה מעצם החזקתם בכספו בנאמנות ומאחר וטרם השיבו לו את חלקו.