נדחתה תביעה בעניין אחריות לאבדן מכלי קיבול לתוצרת חקלאית מחמת העדר יריבות

התובעת הגישה תובענה נזיקית נגד הנתבעת. לשיטתה, אחראית הנתבעת לאובדנם המוחלט של מיכלי קיבול לתוצרת חקלאית, אשר יובאו מדרום אפריקה לישראל באמצעות תובלה ימית. התובעת טענה כי היבוא נעשה עבורה. לגישת התובעת, האובדן בעטיו נגרמו לה נזקים, אירע בעת פריקת המיכלים מן האונייה המובילה בנמל חיפה, בשני מועדים. הנתבעת כפרה בטענות התובעת וסברה כי אין ממש בתובענה.

במהלך ישיבות קדם המשפט, נעשו ניסיונות ליישוב הסכסוך בדרך של פשרה. משנכשלו ניסיונותיי, נשמעו הראיות. לאחר הגשת הסיכומים ושעה שטיוטת פסק הדין הייתה מוכנה, גמרתי אומר בדעתי לנסות פעם נוספת להשכין שלום בין הניצים, במיוחד מן הטעם שקיימים (וצפויים להתקיים) ביניהם יחסים מסחריים מתמשכים ולא יהא זה ראוי שפסק הדין יעיב עליהם, בחינת ייקוב הדין את ההר. זימנתי אפוא את פרקליטי הצדדים ועימם - נציגים מוסמכים מטעם בעלי הדין. שוחחתי עימם במטרה להגיע להסדר אשר ייתר את הצורך בהכרעה. הצעתי הצעות מסויימות. התובעת קיבלה את הצעותיי. לא כן הנתבעת. כפי שיסתבר בסופו של יום, דין התובענה להידחות. לכאורה, דחיית הצעותיי על ידי הנתבעת נסתברה כמוצלחת, שהרי התובענה נדחתה. אך ראיה זו היא ראיית מיקרו. היא מצומצמת נקודתית לסכסוך דנן בלבד. אפשר ומחמת דחיית התובענה ייפסקו היחסים המסחריים שבין בעלות הדין והתובעת שוב לא תרכוש שירותים מן הנתבעת, אלא מאחד ממתחריה של הנתבעת (שכן עתה כל נמל הוא תאגיד עצמאי ונפרד). אם אמנם כך יקרה, יסתבר כי ניצחונה של הנתבעת, ניצחון פירוס הוא, וחבל. הנה כי כן, חיזוק נוסף לכך שעדיפה פשרה על פני פסק דין. ומשאמרתי את שאמרתי - אגש לפסוק את הדין.

תמצית טענות הצדדים

5.      1.         על פי הנטען בכתב התביעה (המתוקן), שכרה התובעת מאת חברה זרה בשם Safbin Systems (להלן: חברת סאפבין), מיכלי קיבול לאיחסון פרי הדר (להלן: המיכלים). המיכלים נשלחו לישראל בדרך הים, בחודש פברואר 2001. המשלוח הראשון נעשה ביום 8.2.01 (על פי הרישום בשטר המטען ת/10). משלוח זה הכיל 250 משטחי הובלה (ובסה"כ 5000 מיכלים). האנייה המובילה הגיעה לנמל חיפה ופרקה את מטעניה ביום 18.2.01 וביום 19.2.01. בעת פריקת המשטחים מן האנייה, ניזוקו 3 משטחים. אולם, עת נמסר המטען לידי התובעת או מי מטעמה, נסתבר כי חסרו 8 משטחים אשר כל אחד מהם הכיל 20 מיכלים. המשלוח השני נשלח ביום 28.2.01 (על פי הרשום בשטר המטען ת/21). המשלוח הכיל 279 משטחים (ובסה"כ 5582 מיכלים). האנייה המובילה הגיעה לנמל חיפה ופרקה את מטעניה ביום 12.3.01 וביום 13.3.01. במהלך הפריקה ניזוקו 7 משטחים ואילו 10 מיכלים נפלו לים. בסופו של יום, נסתבר לתובעת כי היא קיבלה 278 משטחים במקום 279 משטחים.

החוסר הכללי הוא איפוא של 9 משטחים, אשר כל אחד מהם הכיל 20 מיכלים. בסך הכל, חסרו 170 מיכלים, לטענת התובעת. שוויו של כל מיכל הוא 134 אירו. מלוא נזקה של התובעת עולה, אם כן, כדי 22,780 אירו, לאמור: 1154,403 ש"ח.

6.      2.         התובעת סבורה כי הנתבעת נושאת באחריות לאובדן 170 המיכלים. טעמיה של התובעת נעוצים בכך שהנתבעת היא זו שעסקה בפריקת האוניות המובילות. היא נושאת באחריות לגורל הטובין מעת חצייתם את מעקה האונייה ועד למסירתם לידי התובעת.

אובדן המיכלים אירע מחמת רשלנות הנתבעת (או מי מעובדיה), בין השאר מאחר ולא השתמשה בכלים המתאימים לשם הפריקה ולא נעזרה בעובדים מיומנים; לא ביצעה ביקורות שוטפות בנמל או באוניות; לא נקטה אמצעים סבירים למניעת אירוע הנזקים; לא דאגה לכך שהמטען, אשר נפרק מן האוניות, יגיע לחוף ויימסר לתובעת בשלמות; לא פיקחה או לא שמרה כראוי על הטובין לאחר פריקתם מן האונייה; איפשרה מצב בו חלק מן המיכלים יצא את שטח הנמל ללא פיקוח וללא תיעוד מפורט ונמסר לחסרי הרשאה מהתובעת או מעמיל המכס שלה.

התובעת הוסיפה כי חלה בנסיבות הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המעבירה את נטל השכנוע אל הנתבעת, שכן הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו ונראה כי האירוע שגרם לנזק, מתיישב יותר עם מסקנת העדר נקיטת זהירות סבירה מצד הנתבעת.

התובעת אף טענה להפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת, אלא שטענה זו נטענה בחצי פה ובלשון כוללנית, הן בכתב התביעה (המתוקן) והן בסיכומי התובעת.

7.      3.         הנתבעת כפרה באחריותה לאירועים שבבסיס התובענה. היא הוסיפה וכפרה בכך שהתובעת שכרה את המיכלים מן היצרן הזר וכפרה אף בתוכנו של כל אחד משטרי המטען. לדבריה, אין היא נושאת באחריות למתרחש על האונייה המובילה ולאופן אחסנת המטען באונייה. האחריות בעניין זה מוטלת על המוביל הימי בלבד. לשיטת הנתבעת, לא נגרם כל נזק למיכלים עת היו בחזקתה. היא קיבלה את המיכלים מן האוניות המובילות ומסרה אותם לידי התובעת באותו מצב בו נתקבלו, ללא כל הסתייגות מצד מקבלי המטען. אם אכן נגרם נזק למיכלים, היה זה מחמת אריזות המיכלים. אלה היו חלשות ובלתי מספקות בשים לב לטיב המיכלים ולמשקלם. גם עניין זה אינו מצוי באחריותה של הנתבעת. הנתבעת כפרה בתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין וממילא כפרה בנזק הנטען, בכלל ובשוויו של כל מיכל, בפרט.

המסגרת הדיונית

8.      4.         נערכו בפניי ישיבות קדם משפט אחדות, במיוחד מאחר ובמהלך הדיון נכנסו לתוקפם חוק רשות הספנות והנמלים, התשס"ד - 2004, כמו גם צו רשות הספנות והנמלים (העברת תביעות מהמדינה), התשס"ה - 2005. אלה חייבו את תיקון התובענה, החלפת הנתבעת המקורית (רשות הנמלים והרכבות) בנתבעת הנוכחית (חברת נמל חיפה בע"מ) והחלפת ייצוג הנתבעת. אגב תיקון התובענה, ויתרה התובעת על תובענתה כלפי נ.מ. ספנות בע"מ (תאגיד העוסק, לפי הטענה, בהובלה ימית).

9.      5.         בתיק קויימה ישיבת הוכחות אחת. בישיבה זו, העידו מטעם התובעת מר גד ברק, מנהל לוגיסטי אצל התובעת, אשר הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית. כמו כן, נשמעו עדויותיהם של שניים מעובדי חברת נחשול מנייה ופיקוח בע"מ. האחד - המונה ((tallyman מר יהודה שורתי, אשר ספר ורשם את המטענים הנפרקים מן האונייה וערך את המוצג ת/1 (דו"ח פריקה מיום 18.2.01 של האנייה Izzet Reis, אשר הובילה את משלוח המיכלים הראשון מבין השניים שבבסיס התובענה) וכן את המוצגים ת/2 ו-ת/3 (דו"חות פריקה מיום 12.3.01 ומיום 13.3.01 של  האנייה Bugra Tomba, אשר הובילה את משלוח המיכלים הנוסף). העד השני - מר ניר מזור, הממונה על מר שורתי. בגדר תפקידו, הוא מקבל את הדוחות המנייה הידניים הנערכים בידי המונים ומעביר את תוכנם למחשב (ראו המוצגים   ת/4 ו-ת/6). הוא אף ערך את דו"ח המטען ת/5, עליו חתום גם קברניט האונייה Izzet  Reis. עדויותיהם של ה"ה שורתי ומזור נשמעו ללא הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם, שכן עדים אלה לא היו בשליטת התובעת.

10.  6.         בנוסף לעדויות, הוגשו בידי התובעת מסמכים שונים, אשר נתקבלו כמוצגים ת/1 - ת/26. בעקבות התנגדות ב"כ הנתבעת לקבלת חלק מן המוצגים כראייה לנכונות תוכנם, הסכים ב"כ התובעת לכך שהמסמכים אשר לא נערכו בידי העד מר ברק, יהוו ראייה לכך שנתקבלו אצלו ולא לנכונות תוכנם ומנגד - מסמכים אשר נערכו על ידו יהוו ראייה לנכונות תוכנם (עמ' 20 לפרוטוקול). על כן, חלק מן המסמכים נתקבל כראייה לעצם קיומו ולא לנכונות תוכנו (ת/7 - ת/11; ת/13 - ת/14; ת/18; ת/23 בחלקו). חלק אחר מן המסמכים נתקבל לרבות הסתייגויות הכלולות בו (ת/12; ת/15; ת/19; ת/21; ת/22). יתר המסמכים נתקבלו כראייה לנכונות תוכנם ללא כל סייג.

11.  7.         מטעם הנתבעת נשמעה עדותו של מר שמשון דגן, גימלאי הנתבעת, אשר שימש בעת הרלבנטית מחסנאי ראשי בנמל הקישון (המהווה חלק מנמל חיפה). בנוסף לעדות זו, הוגשו בידי הנתבעת מסמכים שונים, אשר נתקבלו כמוצג נ/1.

הפלוגתאות

12.  8.         קריאת כתבי הטענות מלמדת כי העניינים שבחזית המריבה, הם כדלקמן:

(א)       (א)      שאלת היריבות: האם התובעת היא בעלת זכות התביעה, או שמא נתונה הזכות לגוף אחר כלשהו;

(ב)        (ב)      אם אין זכות התביעה נתונה לתובעת - מהי התוצאה הנובעת מכך;