נדחתה תביעה בגין רשלנות רפואית נגד בית החולים פוריה

התובעת, קזאמל אריג' (להלן: " התובעת "), הגישה תביעה בגין רשלנות רפואית נגד בית החולים הממשלתי "פוריה" (להלן: " בית החולים " או " הנתבע 1 ") ונגד הרופא שטיפל בה מטעמו, ד"ר עובייד סולימאן (להלן: " הנתבע 2 ").

רקע:

ביום 28/04/96, בהיותה כבת 10 שנים, החליקה התובעת ונפלה בין עצי החוף בחוף גולן שבטבריה. תוך כדי נפילתה נכנסה חתיכת עץ מאחד העצים לשוק רגלה הימנית (להלן: " האירוע "). בעקבות האירוע הובהלה התובעת באופן דחוף אל הנתבע 1 ושם הוצאה חתיכת העץ בהרדמה מקומית, בוצעה הטרייה ושטיפה עם פולידין, ולאחר מכן סגירת החתך עם ניילון.

ביום 01/05/96 בזמן החלפת תחבושת על-ידי רופא המשפחה התברר כי הפצע הזדהם ויצאה ממנו הפרשה מוגלתית רבה ובתוכה חתיכת עץ נוספת. כתוצאה מכך הובהלה התובעת בדחיפות לבית החולים נהריה ואושפזה במחלקה האורטופדית במשך חמישה ימים. בבית החולים נהריה אובחנו נפיחות, אודם, הפרשה מוגלתית מהפצע התפור ורגישות למישוש. התובעת טופלה באנטיביוטיקה ושוחררה לביתה כשהפצע נקי וללא זיהום, תוך הפנייה להמשך מעקב במסגרת קופת חולים.

לתובעת נותרה צלקת בחלק הקדמי של שוק רגלה הימנית, בגינה טוענת התובעת לנכות (להלן: " הנזק "). לטענתה, הצלקת נגרמה לה כתוצאה מהטיפול הרשלני שהעניקו לה הנתבעים מיד לאחר קרות האירוע, ועל כך הוגשה התביעה שבפניי.

חוות דעת המומחים:

התובעת צירפה לכתב התביעה את חוות דעתו של ד"ר ברנדס, אשר, קבע כי נותרה לה צלקת מכערת מכאיבה של 4 ס"מ אורך ו-1.1/5 ס"מ רוחב רגישה במישוש. בגין צלקת זו קבע ד"ר ברנדס לתובעת 10% נכות צמיתה לפי סעיף 75(1)ב.

יצויין כי דר' ברנדס, לדבריו, פרש לפנסיה מעבודתו בקופ"ח בשנת 1975 ומאז הוא עובד בקליניקה פרטית, לפיכך, הרושם הוא כי חוות דעתו מבוססת על פרקטיקה שכבר אינה מקובלת כיום.

הנתבעים צירפו לכתב הגנתם את חוות דעתו של ד"ר מיכה רינות, לפיה נותרה לתובעת צלקת אליפטית בעלת קוטר אורכי 2 ס"מ וקוטר רוחבי 1 ס"מ, שאינה מכערת ורגישה במעט ללחץ חזק. ד"ר רינות קבע כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בגין צלקת זו.

לאור הפער בין שתי חוות הדעת, הן לעניין האחריות והן לעניין הנכות, מיניתי את ד"ר חיים צינמן, מומחה רפואי מטעם בית המשפט על מנת שיקבע האם נותרה לתובעת נכות אורטופדית ו/או פלסטית, ואם הנכות, הנ"ל, אם אמנם היא קיימת, נובעת מטיפול רפואי לקוי שנגרם אצל הנתבע 1, עקב מעשה ו/או מחדל מצידו ו/או מי מטעמו, לא לפני שבית המשפט הציע לצדדים הצעת פשרה לסיום התיק, כדי לחסוך בהוצאות.

התובעת דחתה את ההצעה (ראה החלטה מיום 25.1.04). ההצעה ניתנה בשלב מקדמי עוד בטרם הוכחו הנתונים הרלוונטיים למשפט. באותו שלב היו מונחות בפני בית המשפט שתי חוו"ד מנוגדות של מומחים, המומחה מטעם התובעת מצד אחד, והמומחה מטעם הנתבעים מצד שני.

ד"ר צינמן, המומחה מטעם ביהמ"ש, קבע כי לתובעת נותרה צלקת באורך 3 ס"מ ורוחב בין 4-8 מ"מ בשוק קדמי שליש אמצעי תחתון של השוק. לדבריו, "נכותה הצמיתה אינה מתאימה לסעיף הנכות 75 כפי שנקבע על-ידי המוסד לביטוח לאומי, אך אין לראות במצבה כאילו חזר לקדמותו, ובוודאי אצל נערה צעירה כאשר נשאר אזור של פגם ברגל באזור הנראה לעין ומהווה אפילו פסיכולוגית כפגם בעיני התובעת". לפיכך, העריך ד"ר צינמן את נכותה של התובעת בהערכה חופשית בשיעור של 2%.

בדיון מיום 10/04/06 ציין ב"כ הנתבעים כי הוא בוחר להסתמך על חוות דעתו של ד"ר צינמן.

דיון:

שאלת האחריות :

נטל הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו:

התובעת טענה, כאמור, כי הנזק נגרם לה כתוצאה מהטיפול הרשלני שהעניקו לה הנתבעים לאחר האירוע, וכי עליהם רובץ הנטל להוכיח כי לא התרשלו, לאור תחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", כמשמעותו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין ").

כדי להעביר את נטל הראיה אל הנתבעים, כדי שהם יוכיחו כי לא התרשלו, נדרשת התובעת להוכיח תחילה שלושה תנאים מצטברים, כפי שנקבעו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין: (א) לתובעת לא הייתה כל ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהוליד את הנזק. (ב) הנזק נגרם על ידי רכוש שהיה בשליטתם המלאה של הנתבעים. (ג) ההנחה שאירוע המקרה שגרם לנזק נגרם כתוצאה מרשלנות כלשהי של הנתבעים תהא מסתברת יותר מההנחה כי האירוע נגרם ללא כל התרשלות שלהם. (ר' ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות , פד מ"ב(1)153)

"מהותו של סעיף זה הינה לפטור את הניזוק בגין רשלנות בנזיקין מחובת הראיה לעניינים שאין לו ולא יכולה להיות לו ידיעה עליהם".