נדחתה עתירתו של ואנונו נגד איסור יציאתו מהארץ והאיסור לקיים קשר עם אזרחים זרים

הנשיאה ד' ביניש:

           העתירה שלפנינו, מופנית נגד תוקפו של צו צמצום והשגחה שהוציא לעותר אלוף פיקוד העורף ביום 16.4.06 למשך שישה חודשים, לפי תקנות 108, 109 ו-110 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: צו ההגבלה), ונגד תוקפו של צו איסור יציאה מן הארץ מטעמי ביטחון שהוציא שר הפנים נגד העותר ביום 17.4.06 למשך שנה, לפי תקנה 6 לתקנות שעת חירום (יציאה לחוץ-לארץ), התש"ח-1948 (להלן: צו איסור יציאה מן הארץ). הצווים נשוא העתירה מהווים הארכה של צווים קודמים שהוצאו נגד העותר באפריל 2004, בסמוך למועד שחרורו ממאסר.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.        העותר הורשע בשנת 1988 בבית המשפט המחוזי בירושלים בביצוע שורת עבירות נגד ביטחון המדינה. העבירות בגינן הורשע העותר נגעו לשימוש שעשה במידע הסודי אליו נחשף ואותו אסף ללא רשות, במהלך עבודתו כטכנאי באחת ממחלקות הקריה למחקר גרעיני (להלן: הקמ"ג) בין השנים 1985-1976. בגזר הדין נקבע כי העותר העביר לאנשי העיתון "סנדיי טיימס" הלונדוני מידע סודי על אודות הקמ"ג וכן תצלומים של מתקנים סודיים שהיו ברשותו. בגין עבירות אלו הושת על העותר עונש של שמונה עשרה שנות מאסר. ערעורו של העותר על פסק הדין לבית המשפט העליון, ע"פ 172/88 ואנונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265, נדחה וההרשעה נותרה על כנה.

           חלק ניכר מתקופת מאסרו של העותר היה בתנאים של בידוד ועתירותיו ביחס לתנאי מאסרו ונגד צינזור מכתביו נדחו פעם אחר פעם. הטעם לכך היה החשש שהעותר יוסיף וימסור סודות מדינה לגורמים בלתי מוסמכים, וזאת על רקע המידע שברשותו וכוונתו המוצהרת להעביר את המידע לאחרים. מטעם זה גם לא זכה לשחרור מהכלא  בתום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו.

2.        לקראת תום מועד מאסרו של העותר, במסגרת בחינת תנאי שחרורו, בחנו גורמי הביטחון את מכלול החומר שנאסף בעניינו, לרבות חומר עדכני. בחינה זו וניתוח הנתונים העלו חשש ממשי כי העותר מתכוון ומסוגל להמשיך ולהפיץ מידע סודי שהוא אוצר בקרבו ובכך לפגוע בביטחונה של מדינת ישראל לאחר שחרורו. לפיכך, הוחלט להמליץ בפני שר הפנים למנוע יציאתו של העותר מן הארץ, וכן הוחלט להמליץ בפני אלוף פיקוד העורף להטיל עליו מגבלות מסוימות. המלצות אלו נועדו למנוע - ולמצער להפחית - את החשש ליציאתו של העותר לחו"ל באופן בלתי חוקי ואת החשש מפני מסירת מידע סודי על-ידו לגורמים בלתי מוסמכים. לאחר שבחנו את חומר הראיות, ואפשרו לעותר להשמיע טענותיו נגד כוונותיהם, החליטו שר הפנים ואלוף פיקוד העורף בחודש אפריל 2004 להפעיל את סמכותם והוציאו צווים נגד העותר (להלן: הצווים הראשונים). העותר התנגד להוצאת הצווים ממספר טעמים. ראשית טען כי הוא סיים לרצות עונש ארוך וממושך ולכן הטלת מגבלות נוספות אינן ראויות ואינן צודקות, שנית טען כי ניסוח המגבלות כוללני וגורף ולכן לא ניתן לעמוד בהן, לסיום הוסיף כי אין ברשותו כל מידע שטרם נחשף ולכן לא נשקפת ממנו סכנה. כאמור לעיל, מרבית טענות העותר נדחו והצווים נגדו הוצאו, אם כי במתכונת מצומצמת ממה שתוכנן.

           צו ההגבלה קבע כי העותר יהיה נתון להשגחת משטרת ישראל ויחולו עליו המגבלות הבאות: על העותר להודיע 48 שעות מראש לגורם המוסמך על כוונתו לשנות את מקום מגוריו ולמסור את כתובתו החדשה; על העותר להודיע יממה מראש לגורם המוסמך על כוונתו לצאת מתחומי הישוב בו הוא מתגורר, על פרטי המקומות אליהם הוא מתכוון להגיע, ופרקי הזמן בהם הוא מתכוון לשהות בכל מקום; כן עליו להודיע מראש על מקום בו הוא מתכוון ללון, אם אין זה בביתו; אסור לעותר להימצא, בלא אישור מראש, בטווח של חמש מאות מטרים מהמקומות שפורטו בנספח לצו ההגבלה, שדרכם ניתן להגיע אל מחוץ לישראל. כן נאסר עליו להיכנס, ללא אישור מראש, לאחת הנציגויות הדיפלומטיות הזרות בישראל, ולקיים קשר או חילופי דברים או ידיעות בכל דרך שהיא עם אזרחים או תושבים זרים. בנוסף, חל על העותר איסור למסור כל מידע מסווג שהגיע לידיעתו מתוקף עבודתו בקמ"ג, גם אם מסר מידע זה בעבר. צו איסור היציאה מן הארץ הינו צו כללי ובלתי מסויג.

           נגד צווים אלו, שהוצאו ביום 19.4.04, עתר העותר לפני כשנתיים לבית משפט זה במסגרת בג"ץ 5211/04 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף, פ"ד נח(6) 644 (להלן: העתירה הראשונה). נוסף על טענותיו נגד תוקפם של הצווים, טען העותר נגד תוקפן של תקנות ההגנה שמכוחן הוצאו. בית המשפט מפי המשנה לנשיא א' מצא דחה את העתירה ביום 26.7.04. בפסק דין מפורט ומנומק קבע בית המשפט כי לעותר עדיין קיים רצון לחשוף מידע סודי אודות הקמ"ג, וכן כי לעותר יש עדיין יכולת להוסיף ולפגוע במדינה יותר משכבר עשה במסגרת גילוייו אשר פורסמו בעיתון "סנדיי טיימס" ומשכך, אין עילה מוצדקת להתערב בצווים המגבילים. העותר שוחרר ממאסרו ביום 21.4.04 ומאז שוהה הוא באזור מזרח ירושלים. ביום 17.3.05 הוגש נגד העותר כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים, בו נטען כי העותר הפר את צו ההגבלה שהוציא נגדו אלוף פיקוד העורף. משפטו הפלילי של העותר ממשיך להתנהל בימים אלו.

3.        לקראת מועד פקיעת הצווים הראשונים, בחודש אפריל 2005, שקלו המשיבים מידע עדכני בעניינו של העותר שהציגו בפניהם גורמי הביטחון, ולאחר שאפשרו לעותר להשמיע את טענותיו בעניין, החליטו להפעיל שוב את סמכותם והוציאו צווים נוספים נגדו כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה (להלן: הצווים המאוחרים).

           נגד צווים אלו, צו הגבלה מיום 19.4.05 וצו איסור יציאה מן הארץ מיום 18.4.05, עתר העותר פעם נוספת לבית משפט זה, במסגרת בג"ץ 6358/05 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף (טרם פורסם) (להלן: העתירה השנייה). בעתירה זו טען העותר כי הצווים לוקים בפגמים חמורים, שעיקרם העדר מידתיות וחריגה מעיקרון החוקיות עקב אי בהירות בניסוח ובתוכן הצווים, מן הסוג שיש בו כדי להביא לבטלותם. ביום 12.1.06 דחה בית משפט זה את רוב רובה של העתירה, למעט הטענות שהופנו כנגד האיסור להימצא בטווח של מאה מטרים ממקומות מסוימים דרכם ניתן להגיע אל שטחי איו"ש, שהובילו לביטול הסעיף הרלוונטי בצו ההגבלה. בפסק הדין ציין בית המשפט מפי השופטת פרוקצ'יה כי אמנם המגבלות שהוטלו על העותר פוגעות פגיעה קשה ומהותית בחירותו האישית של העותר, וכן כי היקפן נרחב והאינטנסיביות שלהן ניכרת, במיוחד על רקע בידודו של העותר בכלא במשך שנים רבות ועל רקע חוסר היכולת של המדינה להעריך את משך התקופה להארכתן, אך מנגד קיים שיקול ביטחוני כבד משקל להרתיע את העותר מפני גילוי מידע סודי ורגיש המצוי בזיכרונו ואשר אותו הוא הצהיר כי בכוונתו לחשוף. נוכח האמור לעיל הסיק בית המשפט כי המגבלות עומדות במבחני המידתיות וכן כי התועלת הנובעת מהשימוש בהן, גם אם היא יחסית, מצדיקה את המשכן, שכן היא גוברת על עוצמת הפגיעה שהן מגלמות. עוד נקבע כי ככל שהזמן עובר והצווים מוארכים פעם אחר פעם, כך גובר המשקל היחסי של הפגיעה בזכות היסוד של הפרט ביחס לתכלית הביטחונית וכי ישנה משמעות כבדת משקל למימד הזמן החולף. לכן, על הרשות המוסמכת להתחשב בגורם הזמן החולף כל אימת שהיא חוזרת ושוקלת את נחיצות חידושן של ההגבלות על העותר. בצד דברים אלו, הדגיש בית המשפט כי להתנהגות העותר ביחס להגבלות שהוטלו עליו, ולזלזולו בהן משקל הפועל נגד המשקל הניתן לשיקול הזמן החולף.

           לקראת מועד פקיעת תוקפם של הצווים המאוחרים, בחודש אפריל 2006, שבו והציגו גורמי הביטחון בפני המשיבים את המידע הקודם בעניינו של העותר וכן מידע עדכני אשר הצדיק לעמדתם את הארכת הצווים פעם נוספת. המשיבים הפעילו את סמכותם והוציאו צווים חדשים נגד העותר, המהווים הארכה של הצווים הקודמים, נגדם מופנית עתירה זו (להלן: הצווים הנוכחיים).

העתירה הנוכחית

4.        בעתירה שלפנינו חזר העותר והעלה טענות רבות אשר העלה כבר במסגרת שתי העתירות הקודמות. כאמור לעיל, טענות אלו, הנוגעות להעדר מידתיות צו ההגבלה וצו איסור היציאה מן הארץ; הטענות שהצווים מנוגדים לערכיה של מדינת ישראל ושאינם לתכלית ראויה וטענות כנגד ההנמקות להנמקות שעמדו בבסיס הוצאת הצווים, נדחו על-ידי בית משפט זה בפסקי הדין המנומקים שניתנו ביחס לצווים הקודמים ואין אנו מוצאים טעם לשוב ולהידרש אליהן. כך לדוגמא, נקבע בפסקי הדין שניתנו בעתירות הקודמות כי לעותר יש מידע חסוי נוסף שלא פורסם אשר התבטאויותיו מלמדות שיש בכוונתו לחשוף מידע זה; כי התחשבות במידע אודות הפרת הצווים מהווה שיקול רלוונטי לצורך שקילת הארכת תוקפם של הצווים, כי הצווים הוצאו אך ורק למטרות של שמירה על ביטחון המדינה ולא כדי למנוע מהעותר להביע ברבים דעותיו בנושא של מדיניות הגרעין הישראלית, ולפיכך נקבע כי הם הוצאו לתכלית ראויה ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל. טענתם העיקרית בעתירה זו של באי-כוח העותר, עו"ד פלדמן ועו"ד ספרד, היא כי סוגיית חלוף הזמן לא נשקלה כראוי על-ידי המשיבים טרם החליטו להאריך את תוקף הצווים, המטילים על העותר מגבלות קשות. לטענתם, על בית המשפט להכריע עתה בשאלה מהו הגבול לפגיעה קיצונית בחירויותיו של העותר בנימוק של סכנה ביטחונית ומה השפעת הזמן שחלף מאז הוצאו הצווים על האיזון החוקתי הנדרש ועל שאלת המסוכנות עצמה. עוד הדגישו באי-כוח העותר, כי השיקול היחיד שעל אלוף פיקוד העורף לשקול בבואו להכריע אם להוציא צווי הגבלה אם לאו, הוא השיקול של ביטחון המדינה, ואין להביא במסגרת השיקולים את עניין הפרת צווי ההגבלה הקודמים. לטענתם, כיום אין נשקפת עוד מהעותר סכנה ביטחונית שכן אין מידע שנוגע לקמ"ג שהוא נחשף אליו, שלא חשף בעבר.

           המשיבים טענו כי מאז שחרורו הפר העותר באופן שיטתי את הוראת סעיף 7 לצו ההגבלה שהוצא ביום 19.4.04, שעניינה באיסור על קיום קשרים או החלפת ידיעות עם אזרחים ותושבים זרים, ללא קבלת היתר מראש לכך (סעיף 5 לצו ההגבלה הנוכחי). אולם, במהלך הדיון שהתקיים לפנינו הדגיש בא-כוח המשיבים, עו"ד שי ניצן, כי הטעם להטלת המגבלות על העותר אינו בהפרות הצווים כשלעצמן, שכן אין די בהפרות כדי להצדיק הטלת עונש נוסף על העותר באופן מנהלי; אלא שההפרות מקימות את החשש הממשי מפני פגיעה באינטרסים ביטחוניים מובהקים של המדינה על-ידי העותר. לדבריו, הראיות אשר שימשו בסיס להוצאת הצווים מובילות לשתי מסקנות. המסקנה האחת הינה כי בידי העותר מצוי מידע חסוי ביותר שטרם פורסם ברבים. המסקנה האחרת הינה כי לעותר יש את מלוא הכוונה לפרסם מידע זה ברבים. המשיבים טענו כי האפשרות להפיק תועלת כספית ופרסום עצמי מהווה, גם היום, מניע נכבד בעיני העותר לחשוף את המידע המצוי בידיו. באשר לטענות המופנות כנגד החלטת שר הפנים להורות על איסור יציאתו של העותר מן הארץ טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף בשל אי מיצוי הליכים וכן לגופה. לטענתם העותר לא הגיב להודעה מטעם שר הפנים, לפיה הוא שוקל להאריך את צו איסור היציאה מהארץ בשנה נוספת, ולא העלה כל טענה נגד כוונה זו.

דיון

5.        כאמור, העתירה מופנית נגד הארכת תוקפם של הצווים שהוצאו נגד העותר. טענתם העיקרית של באי-כוח העותר היא כי נוכח אופיין של המגבלות שהוטלו על העותר, יש לבחון מחדש אם מתקיים האיזון החוקתי, עקב חלוף הזמן. כמתואר לעיל, בית משפט זה כבר אישר בשתי הזדמנויות כי קיים צורך בהטלת המגבלות על העותר וכי לא ניתן להסתפק במגבלות בהיקף מצומצם יותר חרף היותן קשות ומכבידות על חייו של העותר. וכך קבע המשנה לנשיא מצא בפסק דינו בעתירה הראשונה:

"...שההגבלות שהוטלו על העותר נועדו לשפר במידת-מה את יכולתם של משטרת ישראל ושל גורמי הביטחון לפקח על העותר לבל ינצל את חירותו להתהלך חופשי אם להפרת הצו האוסר עליו לצאת מישראל ואם להעברת מידע סודי המצוי ברשותו לגורמים שאינם מוסמכים לקבלו. בצדק לכאורה טענו באי ^-כוחם של העותרים, כי ההגבלות שהוטלו על העותר על ^-ידי אלוף פיקוד העורף אינן כה יעילות ואינן מבטיחות את השגת המטרות שלשמן הוטלו. אלא ש'חיסרון' זה (שמבחינת הרשויות הוא אכן חיסרון) יש לייחס להחלטתו של האלוף להקל ככל האפשר במהות ההגבלות שתוטלנה על העותר ובהיקפן. ועל הקלה זו עמו ודאי שאין לעותר יסוד להלין." [ההדגשות הוספו-ד.ב.] (שם, ע' 657-656)

           העתירה מתמקדת, אפוא, וכך חזר והדגיש עו"ד פלדמן בדיון שהתקיים לפנינו, בשאלת המשקל שנתנו המשיבים לחלוף הזמן במכלול השיקולים שנשקלו בטרם הוצאו הצווים הנוכחיים, ובעיקר במגבלות החלות במדינת ישראל מכוח צו ההגבלה שהוציא אלוף פיקוד העורף.

           חומר הראיות אשר שימש כבסיס להוצאת הצווים הנוכחיים נחלק לשלושה סוגים: חומר גלוי; חומר חסוי מפני הציבור אך ידוע לעותר וחומר חסוי אף מפני העותר. בטרם נציג את התרשמותנו מהחומר המגוון שהובא לפנינו נעיר מספר הערות.